נושאי עבודתי בתחום התעסוקה והקריירה
והיעוץ הארגוני
מעבר לקריירה שניה
הכנה למבחני מיון
חיפוש תחום עיסוק
מיון תעסוקתי
הכנה לראיונות עבודה
איך להתקדם בעבודה
הדרכה ניהולית ויעוץ ארגוני
אני בארה"ב בשנה הזו. מקיים את הקשר היעוצי באמצעות הטלפון האינטרנטי החינמי - סקייפי
ובאמצעות הווידאו-צ'אט
תאום מועד ה"מפגש" הראשון ייעשה במייל, בעברית
לאחר מכן
העלות ליעוץ אינטרנטי מתמשך היא
40$
שאלות ומאמרים על ענייני תעסוקה וקריירה
ופיתוח ארגוני-עסקי
הפוטנציאל לשיקום איננו ממומש
בגלל הקושי המסויים שלי, הופניתי לתהליך שיקום בקהילה. אבל - זה מתבסס על צבירת ניסיון במקום עבודה כלשהו. כבר קרה לי בעבר שכשההכשרה השיקומית הסתיימה בהצלחה, והייתי אמור להתקבל לעבודה במשכורת מלאה, המעביד לא המשיך את ההסדר שלו עם הביטוח הלאומי. עכשיו אני שוב בתהליך כזה, ורוצה להשיג את המכסימום, ולא המינימום ממנו. מה לעשות
תשובתי
אינני יודע אם על מה שכתבת אכן היה תלוי בתקופת השיקום הקצרה מדי, או שקרה בגלל האופן הלא מוצלח שבו התבצע תהליך השיקום.
מכל מקום, אין מה לבוא בטענות למעסיקים. בד"כ יש לאלו שמקבלים את המשוקמים לב מספיק רחב, וסבלנות מספיקה - אלא שהם צריכים לנהל עסק, ולא מוסד של גמילות חסדים. מי שאינו מתאים ומצדיק את משכורתו המלאה, לא יכול להשאר. זה ´חוק ג´ונגל´, אבל לדעתי חוק טוב, כי הוא מציב רף נכון ואמיתי של החיים. הביטוח הלאומי משלים להם משהו מסכומי המשכורות, אבל בד"כ זה לא מה שמונע בעדם להמשיך ולהעסיק את מי שהם רוצים.
אז מה עושים?
אני מציע למי שיכול, מבחינה משפחתית, שלא להיות תלוי בפקידי השיקום ובתמיכות, אלא להתארגן מבחינה משפחתית לתהליך שיקום עצמאי. ליוויתי מספר גדול של אנשים כאלו, כאשר תקופת השיקום ועניין הסכום של ההשתכרות נבנו באופן משותף עם המשפחה ועם מי שבו היה מדובר. גם תהליך הליווי המקצועי – פסיכולוגי של השיקום חשוב, כי זה מה שיסייע לבניית המוטיבציה והאחריות אצל מי שעובר את התהליך.
בסך הכל, זו פעילות מורכבת מבחינה מקצועית, ויש לקחת בחשבון שהממשלה ופקידיה, למרות כישוריהם ורצונם, אלא בשל העומס עליהם - אינם תמיד יכולים לבצע זאת. לא טוב, ואולי לא הוגן – אבל ידוע שבמקרים רבים המשפחות צריכות לקחת לידיים את הסיוע לחלשים שבתוכם.
נהייתי שונה ביציאה מגמלאות
אני, רופא משפחה, מצוי בשלב שממש לקראת פרישה לגמלאות. היתה לי תקווה, וכעת הוברר שלא תתגשם – שאוכל להמשיך בעבודתי. לאחר קבלת המידע הזה – אני מבחין בהתנהגות, וגם בהרגשה שאינה שגרתית אצלי: ממעט לדבר, ללא שינה כמעט, ומסתגר ממני משפחתי. למעשה: דיכאוני. מה עושים?
תשובתי
דאגתך במקומה. ללא הכנה נאותה, וללא התארגנות יחסית מהירה (עניין של שבועות!) - סביר לחשוש שתפתח התנהגויו
ת מעוררות דאגה יתכן במרחב שבינך ובין בת זוגך, אולי בינך ובין משפחתך וחבריך, ובהחלט יתכן שבינך ובין גופך, דהיינו: מחושים ותחלואים. העובדה שאתה רופא – לא תחסן אותך, ללא פעילות פסיכולוגית מתאימה, שמוסברת בשורות הבאות.
עבודתי עם פורשים לגמלאות דומה להליך של עבודתי עם מפוטרים בגילאי אמצע החיים: פתיחת אפיקי עשייה, לימודים, ותעסוקה - שהיו חבויים, אבל בהחלט אפשריים. תעסוקה כוללת גם התנדבות בתחומים שמביאים הערכה ועניין למתנדב. פעמים רבות טוב לקחת בחשבון גם תהליך הבנייה מחודש של הרגלי חיים חברתיים, זוגיים-מיניים, ופעילות גופנית מבוקרת.
איך משנים את הרושם הראשוני
ני אקדמאית צעירה, בתחילת דרכי המקצועית ( שנה ו...) ואני מוצאת את עצמי ללא עבודה בפעם השנייה השנה . בראיונות עבודה אני מוצאת שוב ושוב כי לא הצלחתי "למכור" את עצמי למרות שאני מתאימה מאוד לעבודה. האם זו המקבילה ל"חרדת בחינות" ? מה אפשר לעשות עם זה ?
תשובתי
לתהליך המכירה העצמית, שכולל את ניסוח קורות החיים בצורה המתאימה, ואת הראיונות - יש חשיבות מכרעת אצל המעסיק, בשיקוליו.
כדאי לזכור כי ´מכירה עצמית´ שכזו נתפסת ע"י רובנו כמשהו קשה, ואולי אפילו בזוי. וחוץ מזה, אין לנו הרבה נסיון בכך, כי רובנו עושים את זה רק פעמים ספורות בחיינו (בדייט, ובחיפוש תעסוקה). סביר לכן, שאפילו טובים ומצויינים - יקבלו הדרכה ויעברו אימון בדבר הזה. מדובר על כמה שעות ספורות!
כללית, בתחום ניסוח קורות החיים - יש צורך לענות לצורך של מפרסם המודעה, ולא לרכז את המוקד אל מה שעשינו בעבר. זהו הרושם הראשוני שאנחנו יוצרים, ורושם זה - מאד קובע!
בתחום ה ´מכירה האישית´ - יש צורך לנצל עד למכסימום את כללי התקשורת הלא מילולית, דהיינו: שפת הגוף. אימון באמצעות סימולציה של הראיון, ממש מתבקש!
אני לא בת 16, אבל מרגישה שלא יודעת כלום
אני לאחר כשנתיים וחצי מהשחרור, ולא ממש עשיתי משהו רציני בתחום התעסוקתי, חוץ מכמה עבודות מזדמנות. אני יודעת שאין הרבה סיכוי למצוא תעסוקה, פרט לתחום המכירות, ששם יש הרבה מודעות דרושים.
אבל – אני כזו שיש לי חשש מלתקשר "חופשי" עם אנשים בכלל, ובטח מכירות הם הדבר הכי בעייתי בתחום הזה של תקשורת. האם יש מה לעשות? האם זה אופי, או יכולות שניתן לגבש אותן? אני בת 24, נאה, בוגרת תיכון.
תשובתי
ראשית - לעניינים החיוביים
ת בוגרת תיכון, ומאחרייך שירות צבאי, ולדברייך את יכולה לעבוד בתפקיד ייצוגי. אולי בענייך זה לא הרבה. אבל תהיי בטוחה: יש גם יש מעסיקים רבים, שבהחלט מחפשים אנשים כמוך, וגם מוכנים לשלם להם משכורת!
וכעת להכשרה הנדרשת: לא שאינך מסוגלת, אלא טוב יהיה אם תשפרי את מה שיש לך. כדאי לחזק את הביטחון העצמי, וגם את המיומנויות של דיבור, הצגת נושא, הקשבה, וכו´ – בתהליכים של למידה, אימון, וחניכה אישית. קורסים וסדנאות יכולים בהחלט לסייע (יש מבחר בעיתונים, שצריך לבדוק את טיבו בזהירות, ותוכלי גם לראות סדנאות שלי במדור הסדנאות.
הדרכה אישית אמנם יקרה יחסית, אבל במקרים מסוימים היא מסייעת להגיע לקפיצת מדרגה משמעותית אצל ביישנים, וכאלו שאינם בטוחים ביכולות שלהם. הדרכה אישית יכולה גם להוות מעין יעוץ והכוון תעסוקתי, שיתן כיוון למה כן כדאי לפנות במכירות, ולמה לא: יש הרי הבדל בין קידום מכירות של תכשירי קוסמטיקה, לקידום מכירות בדוכני חברה כלשהי בכנס של אנשי רפואה
מניסיוני עם אנשים צעירים, שפתוחים לאמץ דרכים חדשות בחייהם - אני יכול לשער שהדרכה, אימון וסיוע במהלך כחצי שנה, הוא משהו סביר - עד שתוכלי להתפרנס ממכירות, ללא תחושת קושי ואי התאמה בולטים.
לעבור את יום העבודה בשלום
אני עובד במוסד ציבורי בשירות לקהל, נושא הכרוך לעיתים בעימותים, ובד"כ אני מתמודד עם זה בהצלחה. הבעיה מתעוררת כשאני נחשף למתקפה מילולית חריפה, שמלווה בצעקות רמות מהלקוחות אותם אני משרת. במצב זה אני פשוט משתתק מפחד, רועד בגוף , וקשה לי לדבר. מה עושים?
תשובתי
יש מצבים שנראים כאילו ואנחנו צריכים להתמודד איתם, ואז יש לנו סדרת שאלות לגבי העניין - כשבעצם ה"אמת" היא שבכלל לא היינו צריכים להיות במצב הזה. כזו היא הסיטואציה של אלימות במקום העבודה.
למציאות נטולת האלימות יש להגיע בסדרת פעולות שמערבת בעיקר את המהלכים הארגוניים: עניין התור והלחץ שנוצר, המיקום של הלקוחות מולך, הסנקציות שיש כלפי מי שאינו מתנהג כהלכה, וכו´. אלו הם נושאים שהממונים צריכים להתייחס להם, וטוב תעשה אם תעלה אותם. אם הנך חושש, אז תוכל לפעול בצורה עקיפה ע"י פניות לוועד, לחברים, וגם במכתב ללא שמך למנכ"ל או למבקר החברה. הדוגמה של המהלכים שננקטו במשרד הפנים, הביטוח הלאומי ולשכות הרווחה - הנם דוגמה נכונה לפעילויות ארגוניות כאלו. פעמים רבות איננו מוצאים הסדרים נאותים במוסדות שיש כלפיהם ציפייה שכן יפעלו כראוי: בבנקים, בדואר, בקופות החולים - ולא פלא שרבים מהעובדים, וכמובן מהציבור, רואים במקומות הללו אזורים שמועדים לפורענות.
ולסיום, משהו שכן מופנה באופן אישי אליך:
תבדוק האם אתה מיומן מספיק, ובוטח מספיק ביכולתך המקצועית, והאם התקלות קורות בסוגי עבודה או מענה שלך שניתן לזהות אותם בברור ככאלו שמצריכים עוד אימון או הדרכה או מעורבות אישית של הממונים.
כדאי גם לבדוק האם מקרי ההתפרצות האלימה קורים איתך יותר מאשר עם האחרים שעובדים לידך, עם קהל דומה, ועם נושאים דומים. במקרה שכן - טוב לערב בעניין מישהו מהתחום של הפסיכולוגיה הארגונית.
ואחרון חביב - קשור להקטנת המפגע עבורך, גם אם הדבר יקרה שוב: סיוע פסיכולוגי קצר מועד, בעיקר באמצעות שיטות הכחדה - אמור לסייע.
מקום העבודה החדש
כשבאתי למקום עבודה חדש, הדריכה אותי בחורה אשר פוטרה, ואני החלפתי אותה. היא דאגה כל הזמן לייאש אותי ולספר עד כמה המקום גרוע. אופי העבודה הוא כזה שיש לי פעם בשבוע משמרת כפולה, ועוד יום עבודה שבו יש לחץ בטירוף. יוצא שחלק מהשבוע אני פנויה. בעייתי היא שבימים שאני פנויה, אני חושבת כל הזמן על העבודה שצפויה לי, ועל הלחץ המטורף שעומד להגיע. אני לא מצליחה לנטרל את עצמי, ולמעשה הזמן הפנוי שלי תפוס בזה. מה ה´טיפים´ שתוכל לתת?
תשובה
לא הייתי הולך לחיפוש ´טיפים´ - כי החיים המורכבים אינם נפתרים ע"י מגע קסם כזה או אחר. יש להניח כי חסרה לך ההדרכה הנכונה של כניסה לעבודה, וזה נובע ממקום העבודה ומהצורה בה ניתנה החפיפה, שהייתה חפיף אחד גדול (ומאיים).
וחסרה לך גם, לדעתי, ההתארגנות האישית-ניהולית, או הידע הדרוש כדי לנהל את מה שהופקד בידייך, וזה כנראה משהו ברקע שלך, שאינו מספיק.
הדרך הראויה ביותר היא לגשת לממונים, ולבקש לבצע מהתחלה את ההדרכה,
ולקבל ממישהו ותיק ומקצועי תקופת חניכה. אם אינך מרגישה בטוח לעשות כך, הרי שסביר מאד לקחת באופן פרטי ליווי ויעוץ, במהלך תקופה קצרה, מיועץ ארגוני טוב, שמנוסה בתחום שלך. התקופה של "כניסה לתפקיד" היא קריטית, וחשוב לעבור אותה בצורה המיטבית.
רצון מוזר בהקשר של עבודה שאינני חייבת בה
אני מרגישה מוזר, כי אני לא חייבת לעבוד בשביל הפרנסה, כמו פעם ובכל זאת מרגישה שרוצה לצאת לעבוד, ובעצם בשביל העניין והחברה. אני מרגישה רגשות אשמה: למה לבלות עם חברות זה לא טוב? למה מה שקורה עם הבית והמשפחה לא מספיק לי? האם זה טבעי?
תשובה -
בני אדם הנם חיות חברתיות, כדברי אריסטו, ולמה שנתווכח
לא פלא, לכן, שהצורך לראות אנשים שאינם בחוג המשפחה - הוא טבעי. מזה שנים רבות ישנה שאלה שנשאלת ע"י פסיכולוגים במדינות שונות, ולקהלים שונים, אודות האפשרות שהנה, פתאום, נודע לך על כך שירשת או זכית בסכום גדול, נניח מליון דולר: האם תעזוב/י את עבודתך, או שלאחר תקופה סבירה של חופשה וחגיגות - תהיה חזרה לשגרת עבודה? מרבית האנשים, במרבית גילאי העבודה - מצהירים שישפרו את חייהם, אבל יחזרו לשיגרת עבודה.
מה שאת יכולה להפיק מהסיפור הוא שאין לך על מה להרגיש אשמה. להפך: תרגישי טוב עם הכמיהה שלך לצאת לעבוד לא מחמת כורח פרנסה, אלא בשל כמיהה לסביבת בני אדם.
אחד מאבי הפסיכולוגיה המודרנית, וזה מאסלאו, ניסח עבורנו את תורת המוטיבציה האנושית, וחלק מרכזי ממנה כרוכה בחיזוקים החברתיים, ובמשמעות שכל אחד מאיתנו מייחס לעמדה החברתית, להערכה החברתית והמקצועית, ולאפשרות להגשים את עצמנו במהלך חיי העבודה והחברה - מחוץ לתא המשפחתי.
ולסיכום: דרך צליחה.
איך לראיין נכון
האם עריכת ראיונות זה ´מלאכה´ שלומדים, או עניין של אינטואיציה
תשובה
בוודאי שראיון הנו משהו מקצועי, שצריך ללמוד אותו, באמצעות ספרים, מערכי שיעור, הדגמות, תרגולים, וטפסים שונים שיהיו לך לעזר כשלד של תהליך הראיון.
יש ראיון של מועמדים לעבודה, וזה עניין אחד, שהעיקרי בו הוא להתרשם מהעובדות, ולחבר צרכים מערכתיים עם צרכים אישיים-תפקודיים שלך, וצרכים של המועמד לעבודה.
יש ראיון תקופתי, שהיא פעולת משוב, והעיקרי שם הוא העניין הרגשי: כיצד את/ה והמרואיין מסתדרים, והאם כדאי לצמצם או להרחיב את תחומי העבודה המצטלבים ביניכם.
יש גם ראיונות של מועמדים לפרסים, ששם העניין דומה לקבלת מועמד לעבודה, אלא שיש צורך להיות מעוגן בקריטריונים שמנחים את הועדה המראיינת.
ויש ראיונות במסגרת סקר, שמטרתן להרחיב את הידע שלך על נושא כלשהו.
לאינטואיציה מקום רב במלאכת הראיון:
- אינטואיציה זו ההתחברות אל הלא מודע שלך, ששם יש תהליכים נפשיים שמחפשים את מה שתואם להם. ראיונות לחיפוש מי שיצטרף אליך בעבודה יעזרו בתהליך הזה.
- אינטואיציה היא גם המיומנות, שניתנת להשבחה תוך למידה ותרגול, למצוא נתונים שלא תמיד שמים אליהם לב, ובכך להרחיב את בסיס ההחלטה שלך בראיון. ראיונות משוב, וראיונות של סקר - יעזרו רבות בזה.
- אינטואיציה היא גם המסקנה שמגיעים אליה לאחר שמתחשבים באסוציאציות שעולות ונובעות תוך כדי התרחשות הדברים במהלך הראיון. זו אותה תחושה בלתי מוסברת (לוגית), שלפעמים חווים אותה. פעמים רבות מסקנות יצירתיות הנן תוצר תהליך שכזה.
האם נשחקתי
שאלה:
אני עובדת בקבלת קהל במוסד ציבורי, ויש לחץ באויר שם, כל הזמן. קורה שלקוחות מתנשאים כלפי, ואז אני מגיבה בתקיפות. אני יודעת שזה לא בסדר, אבל שואלת מה לעשות, לפני שיעירו לי באופן פורמלי.
תשובה
כללית, תופעת השחיקה בעבודה ידועה כנגע קטלני אצל עובדים בשרות קהל, וגם בתחום ההוראה, העבודה הסוציאלית, משטרה, וכו
כדאי להתבונן על המתרחש בהבט האישי שלך וכלפייך, ובהבט הארגוני, אל מקום העבודה שלך.
ההבט האישי יתן קנה מידה להערכת חומרת התופעה:
ראשית, תתבונני על העניין מהבחינה הסטטיסטית, דהיינו כמה פעמים קרה לך שהתפרצת אל לקוח, ואם זה עולה על פעם –פעמיים בשנה, אז תדליקי נורת אזהרה.
שנית, תתבונני על מהות הארוע. האם את אומרת משהו כמו: זהו, גמרנו להיום… או שמועפות לאויר צעקות , או שיש קללות, או דחיפות וכו´. מקרים שמעבר ל´עצבנות´ אסורים שיקרו, ואפילו פעם אחת שכזו מחייבת צעדי מניעה מידיים. כדי להבהיר את העניין אפשר לדמיין מורה שמגיבה בעצבנות אל מישהו מתלמידיה, נניח במילים: ´די נמאס לי מהשטויות האלו´. זה לא טוב ולא בריא, וראוי להדליק נורת אזהרה. אבל: ´תעופו ממני, מטומטמים´ - זו אלימות מילולית, שמחייבת תגובה משמעתית וגם נקיטת צעדי מניעה מידיים.
אם מה שאת מכנה ´מגיבה בתקיפות´ זה דבר חריג ביותר, או חד פעמי, וכרוך באמירה פסקנית שאין לך יותר מה לתת ללקוח - תקחי את זה לתשומת ליבך, אבל עדיין תמתיני עם פעילות מניעה כלשהי, כי בהחלט יתכן שלמקומות ציבוריים יכנסו לקוחות בעייתיים. תגובה תוקפנית יותר מצידך כן צריכה לעורר אותך לנקיטת צעדי מניעה.
צעדי מניעה יכולים להיות חלק משגרת עבודתך, כמו למשל סידור עמדת העבודה במצב שימנע חיכוך, או הכנסת ממונה או עמית לעניינים, ברגע שמתחיל חיכוך כלשהו.
צעדי מניעה יכולים להיות גם בטריטוריה שמחוץ לעבודה: מנוחה, או עבודה מגוונת שמאפשרת ´אוורור´.
ההבט הארגוני מציע שצעדי מניעה כלליים, ולא דווקא מכוונים כלפייך יגיעו מההנהלה, באמצעות תכנון טוב של תהליכי קבלת הקהל, מתן מידע נאות לעובדים, וסמכות שניתנת לעובדים אודות דרכי פתרון בעיות. גם תמיכה של השתלמויות, גיבוי מומחים, וכו´ הוא מתפקידה של ההנהלה – והכל כדי למנוע מקהל הלקוחות להגיע למצב תסכול ותקפנות נגד העובדים, ולמנוע מכם להגיב בצורה שאינה הולמת.
ואחרון חביב: ה´אני´ הפרטי שלך
אם את מרגישה שסף הסבלנות שלך נמוך עקב מאורעות שאינם נולדים במקום העבודה, ואי הבנות ´אישיות´ מסוגים שונים מתפרצים במהלך העבודה במקום במקום אחר (זוגיות, הורות, צרות כלליות של החיים) - ראוי שתסתייעי ביעוץ פסיכולוגי אישי או זוגי או משפחתי לזיהוי הבעייה.
מה יהיה כשאהיה גדול
אני בחור בן 27, שנמצא בבעיה של: ´חוסר וודאות
אין לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיים
עשיתי עד כה עבודות שונות, החל מנהיגת משאית חלוקה בין מיני-מרקטים, דרך שותפות במשרד לשיפוצים בלב תל אביב, ועד למכירה בפיצוציות. כל הנסיונות שלי בלימודים נכשלו, לדעתי לא מהסיבות שאין לי יכולת, אלא בשל המחשבות של ´למה אני עושה את זה בכלל´
... ואם שואלים אותי מה אני רוצה לעשות בחיים, אני נשאר בלי תשובה.
תשובה
זה שבגילך אתה לא יודע בדיוק מה אתה רוצה, זה בסדר שזה מתחיל להציק, אבל זה גם בסדר שתיקח את העניין כ´עדיין סביר´
תחושתך שהאדמה רועדת, ושאתה מרגיש שאתה צריך לזוז בעניין -- מעידים על כך שיש לך ´בוחן מציאות´ טוב, ושכוחותיך איתך. אז אם כך הדבר - תוכל לפנות ליעוץ והכוון תעסוקתי, שישלב הכוונה לתחום מקצועי עם הכשרה לימודית-תעסוקתית.
על פניו, נראה שניתן לנצל את הכיוונים התעסוקתיים המגוונים שפנית אליהם כאל הצטברות נסיון חיים והכרת המציאות. ההתנסות שלך כשכיר במקום קבוע (מוכר בפיצוצייה), כשכיר עם הרבה עצמאות וחופש החלטה (משאית חלוקה) וכעצמאי (שיפוצים) - יכולה להועיל כשיגיע שלב ניתוח התכונות האישיות והנטיות התעסוקתיות. לראות את מה שעבר עליך עד כה כבזבוז זמן, זה ממש לא מה שמתבקש.
יעוץ כזה תוכל לקבל מהשרות הציבורי (´זרוע ההכוון ´ של משרד העבודה), או מפסיכולוגים ויועצים תעסוקתיים שעובדים באופן פרטי כמוני.
מה לא בסדר בחיפוש העבודה
אני בת 42 , והייתי עובדת ותיקה ובכירה בסוכנות נסיעות. אני מובטלת מעל שמונה חודשים - ומאד מיואשת לגבי מציאת עבודה. שלחתי את קורות חיי לכל המשרדים שהכרתי, אבל מצבם אפילו יותר מסכן משלי - כולם מקרטעים.
תשובה
כדאי מאד להרחיב את מגוון ה´איך´ להגיע למעסיקים, ואת מגוון ה´לאן´ לפנות.
ה´איך´: כולל כמובן שליחת קורות חיים למודעות שמתפרסמות, ובנוסף לכך, כמו שעשית, שליחת המידע עליך בצורה יזומה שלך - לארגונים שלא פרסמו.
בנוסף לכך: 1. משלוח מידע עלייך במייל - לחברות שיש להם פינה של ´דרושים´ בדף הבית שלהם, 2. פנייה אישית ´מדלת לדלת´ או צלצול אישי (לא כולם מתיחסים למכתבים), 3. הגעה לכנסים ומפגש אישי עם מנהלים של חברות שמעניינות אותך, ו 4. אחרון חביב, והכי יעיל: הסתייעות מירבית בידידים שיחפשו ויתעניינו עבורך.
אבל עד כאן זה מה שנקרא: לדוש בקיים.
ה´לאן´ קשור בהרחבת האופק האישי שלך, דהיינו סריקה מחודשת של מגוון התעסוקות האפשריות עבורך. לפעמים אפשר לכלול בזה גם ´תעסוקה´ בדמות קורס הכשרה/הסבה תעסוקתי (שיהיה ממומן מקרנות ציבוריים שיש לך זכאות להן, או מחסכונות וסיוע מהמשפחה).
לפעמים יש לאנשים תחושה כי העולם שייך לצעירים, אבל יש משרות רבות מאד שדווקא בהן יש עדיפות לכאלו שנמצאים בשלב הבוגר של חייהם, ובשלב שאין ילדים קטנים בבית.
את תהליך ההרחבה של ה´לאן´ ניתן להשיג, בצורה הממצה ביותר, ביעוץ והכוון תעסוקתי, שלפעמים ניתן לקבלו משירות התעסוקה, אבל בד´כ מצדיק פנייה ליועץ מומחה בשוק הפרטי.
מה זו יצירתיות בעבודה
יש אצלנו בעיות וזעזועים, והמנכ´ל משתמש במנטרה של: ´תהיו יצירתיים´.
האם אפשר לקבל מושג במה מדובר.
תשובתי:
תהליך החשיבה הלוגית (אנליטית), נעשית בתהליך רציף שבו שלב אחד מוביל לבא אחריו, עד אשר מגיעים לפתרון המיטבי. אדוארד דה-בונו קורא לכך ´חשיבה אנכית´ , כיוון שהולכים היישר במורד קו, ממצב אחד של מידע לאחר.
החשיבה היצירתית נעשית בתהליך בלתי רציף: לפעמים היא הבזקית, לפעמים מדלגת; לפעמים פועלת בקווים משיקים; היא אינה מחייבת שרשרת הגיונית של הנמקות.
דה-בונו טבע את המשפט: ´חשיבה צידית´ לגבי מושג זה. משתמע ממנו שבתהליך החשיבה היצירתית יש מסלול רוחבי או ספירלי, ולאו דווקא התקדמות רציפה במורד שרשרת הגיונית של הנמקות.
חשיבה צידית מקדמת בברכה נושא מקרי, שנראה כאילו ולא שיייך
מחפשת את השונה
מבצעת קפיצות
משנה כיוון
בודקת גם דבר ´לא סביר
חשיבה יצירתית אינה עדיפה על חשיבה הגיונית, היא פשוט שונה ממנה
מהותה ותוצרתה של חשיבה יצירתית היא יצירת הקשר / אסוציאציה:
צירוף עובדות או רעיונות בלתי-מקושרים והפיכתם לדבר חדש. יצירת קשר חדשני שכזה מהווה ´המצאה´ – שסימן ההיכר שלה הוא משהו כמו מבזק של הארה ואחריו קריאת ´מצאתי!´ או לפחות ´אהה!´. הדבר דומה לסיום בלתי-צפוי של בדיחה, או לדרמטיות של חוויה אומנותית.
יש מקומות עבודה רבים שבהם איכות, מהות, ומגוון המוצרים והשירותים שלהם השתפר פלאים, לאחר שהעובדים עברו סדרת אימונים בהם יישמו תהליכים יצירתיים לתוך סדרי העבודה שלהם.
נהייתי מנהל. מה זה אומר
התמניתי למנהל יחידה של כ 20 איש, בתחום כלכלי - בנקאי. אין לי נסיון ניהולי, אבל מכמה ימי עיון הבנתי כי עלי להיות ´מניע´, גם כשמדובר בצוות קטן כשלי, עם מטלות די סטנדרטיות. במה מדובר
תשובתי
הנעת צוות מחייבת ממך:
1. מנהיגות (דוגמה אישית, צפיה קדימה, יצירת מכנה משותף בצוות, וניסוח חזון מוסכם לגבי תהליך ותוצר עבודתם).
2. סגנון תקשורת הולם, שמורכב משני רכיבים: עמדות חיוביות כלפי יכולותיהם של האנשים, ויכולת אמירה בהירה ואסרטיבית.
3. עיצוב תרבות הארגון , דהיינו הבהרת כללי כן/לא בדבר נורמות פעולה יום-יומיות, שאינן מעוגנות בכללי העבודה הפורמליים.
תשובתי כללית, והתכנים שבה ראויים להיות מפורטים לך במהלך של תקופה ארוכה, באמצעות חניכה אישית, סדנאות, קריאה, משובים, והערכת תפוקות הצוות.
מה זה הכוון תעסוקתי
מה אתה עושה בתהליך של הכוון תעסוקתי
תשובה:
אני מקשיב לאירועי החיים, שמכוונים בצורה אינטואיטיבית את הנטייה
התעסוקתית של הפרט, בשנים הבאות. ברור כי לשם כך יש להכיר את האדם
שלפני. יש גם אבחון פורמלי של נטיות תעסוקתיות, שאני מסתייע בו לחיזוק
המהלך הזה.
כללית, אני מנסה לתהות על מה הבנאדם שלפני ירצה להשקיע אנרגיות,
גם אם לא יקבל על כך כסף בתמורה לכל מהלך שיעשה. שילוב של ביזניס
ופלז´ר נראה לי הכיוון האידיאלי לקריירה.
לאחר מכן אני מאבחן דפוסי אישיות, שמסייעים להגיע לתובנות על מה
שכנראה יבלום או יסייע להגיע להשתלבות בכיוון האופטימלי.
במילים אחרות: אני מעריך את יכולת ההסתגלות ההתנהגותית של הנועץ,
לתפקידים השונים שהיה רוצה להגיע אליהם.
אחרון חביב זה הכישורים הפורמליים או ההסמכות. לפעמים זו מגבלה
רצינית, בשל פערי השכלה או גיל או יכולת לרכוש הכשרה מתאימה. אבל,
פעמים רבות זה רק עניין של מידע, כאשר אפשר לחשוב על הכשרה זו או
אחרת, בקורס זה או אחר.
פוחדת לעשות טעות קריטית
פוחדת לטעות ולגרום לאסון
האם עירנות יכולה להיות מזיקה?
על תחלואות עקב תפקידים ´´קריטיים´
שאלה
עבודתי כרוכה במיון וצרוף של מרשמים ואביזרים רפואיים, למארזים אישיים לאנשים ששולחים אלינו מרשם.
לאחרונה אני נתקפת בחששות לגבי האפשרות של בלבול או טעות. אני סופרת ובודקת, אבל העניין נעשה טורדני, ולא פעם אני מתעוררת בלילה בבהלה על טעות אפשרית שעשיתי. אני מרגישה שהמחשבות האלה חזקות ממני. האם התחלתי להשתגע?
תשובה
ראשית, משהו על מצבי עבודה קריטיים -
ערנות ודריכות הנה גם סבירה וגם רצויה. זו דרכה של עבודה בכלל, ועבודה שיש בה מקום לטעות שתגרום לתוצאות קריטיות. יש עבודות רבות כאלו, ואזכיר רק חלק קטן: רופאים ורוקחים, חיילים במעברי גבול, טייסים, נהגי רכב ציבורי וכבד, וכו´.
מי שצריך לסייע לעובד להשאר דרוך ועירני, זה מקום העבודה, באמצעות נהלי העבודה.
כדי להציע פתרונות עבורך, כדאי קודם לספר על עבודתם של בקרי טיסה בשדות תעופה עמוסים – שידועה בספרות המקצועית ככזו שדורשת רמת עירנות גבוהה ורצופה. עד לשנים האחרונות היו במגזר הזה תוצאות תחלואה ומפגעי מתח נפשי - בשיעור שעולה בהרבה על המקובל במקצועות אחרים. זהו המגזר הראשון (לידיעתי) שזכה לתשומת לב בהקשר של שאלך, ומשם תוכלי גם את (והגולשים) ללמוד:
סכמי עם הממונים עליך ש -
1. תעבדי בצורה שתאפשר מפעם לפעם בקרת איכות של מישהו לידך, כך שתוכלי לקבל חיזוקים מתמשכים, או למנוע טעויות מתמשכות.
2. הקפידי על פרקי זמן של כ 20-30 דקות עבודה, וכמה דקות של עבודה אחרת, פחות קריטית.
3. הקפידי על הפסקות ריענון של ממש (שתיה!) כל שעה, לכ 5-10 דקות.
4. תעבדי ברוטציה, אחת לשבוע או עשרה ימים, בעבודה אחרת, ליום או יומיים
וכעת אלייך, דהיינו אל אישיותך ורמת הביטחון העצמי שלך –
יש מצבים בהם נסיבות אישיות מביאות לתחושת אפסות כח והעדר אמונה ב´עצמי´, וגם בעשייה התעסוקתית. התנהגות דאגנית ברמה כפייתית היא אחת מהצורות בהן אנחנו משמרים את כוחנו ואת יכולת השליטה במצב, כדי שלא נתדרדר. אבל, כמובן שהעניין אינו יעיל, ובנוסף לכך, המחיר הנפשי לכך – גבוה.
במידה ויש לך מה לחשוד בכיוון – פני ליעוץ פסיכולוגי.
פיטורין הם סוף שמתחיל התחלה
אני בת 40, עם תואר ראשון בפיזיקה, נשואה עם שלושה ילדים. עבדתי 17 שנים בחברת היי-טק בתפקידים שונים, כולל פיתוח. פוטרתי בשל צמצום הקבוצה ואני מעונינת לשנות עיסוק. בעלי מתנגד להשקעת כספים בלימוד מקצוע חדש, כי מדובר בהוצאה, אם לא אמצא עבודה כלשהי.
תשובה
כיוון אחד שדי פתוח, ושתדעי בעצמך את מידת ההתאמה שלך אליו - הוא הוראת המקצוע בבתי ספר תיכוניים. למרות מה שכתוב בעיתון, יש ביקוש למורים מהתחום שלך, ויחסית לשעות העבודה והחופשות, שכאלו אינן מוכרות במגזר ממנו באת - התשלום לדעתי סביר, ולאחר השלמת הסבה להוראה (שנה בערך), התשלום עוד יותר סביר.
לשאר הכיוונים התעסוקתיים, החל ממשהו שאינו כה רחוק ממה שלמדת, כמו למשל תהליכי ניסוי ותעוד בתחום התרופות, דרך תחום שמתאים למי שאוהב למידה מתמדת, וזה המידענות, וכלה במשהו שנראה רחוק מפיזיקה, כמו הרפואה המשלימה - מומלץ לערוך ´בדק בית´ לגבי התאמתך, באמצעות מבדק להכוון מקצועי.
יש גם להבדיל בין הכוון לקריירה מסויימת, ובין הערכת ההתאמה שלך לעיסוק כשכיר, לעומת פעילות עסקית כיזמית עצמאית. המשק הישראלי שנראה כעת כאינו צומח ולכן אינו קולט שכירים, פתוח למדי למיזמים עצמאיים.
ובאשר למתח בבית: ההכוון התעסוקתי יאפשר לזהות את סוג ההכשרה הפורמלית הנדרשת. את חלק מהמקצועות ניתן ללמוד במסגרות ההכשרה וההסבה של שירות התעסוקה, כלומר: יתכן ושלום הבית יוכל להמשיך לשרור, כי לא תכבידו על תקציבכם המתדלדל. לימודים לתואר שני הנם גם כיוון, ובעיקר למי שמוכשר, ומתאים בנתוניו לקבלת מלגות, שבחלק מהמוסדות הנן נאות למדי.
האם יש לי סיכוי לתעסוקה
אני בת 43 , ועבדתי כנציגת שירות לקוחות של חברת בשמים. התפטרתי כי האחראית החדשה מלפני כמה חודשים הלחיצה מאד, ואפילו ללכת לשירותים היא לא נתנה. כעת אני בבית מדוכאת. בראיונות שאני הולכת אליהם אני מרגישה שאני לא עוברת טוב, כי אני משדרת חוסר ביטחון, ובגלל זה לא מקבלים אותי לעבודה. המצב בשבילי הוא הכי עגום והכי נורא: הכסף אוזל והדיכאון נוזל פנימה.
תשובה:
ראשית, אל תראי את מצבך התעסוקתי כסופי, ובטוח לא את תחושת הדיכדוך כמשהו שמוצמד אלייך לעד.
אמנם נכון שהתנאים בעבודתך השתנו לרעה והיו כאלו שהביאו להתפטרותך, אבל באופן עקרוני המציאות יכולה להשתנות, כי הרי יש גליות ותנודתיות בעולם - כך שהסיכוי גדול מאד שמצבך הנו זמני בלבד. אל תתפלאי על מצבך המדוכדך, ואל תחשבי שאת חלשה. מדובר בתגובה טבעית למצב הנוכחי, ואם הוא ישתנה - גם הדיכאון אמור לחלוף. אכן, המצב הכללי במשק בעייתי, אבל אנשים טובים שמוכנים לעבוד בשכר המינימום הנם מאד רצויים, כך שעם הרבה עבודה בחיפוש העבודה - יש סיכוי לשינוי המצב.
ושנית, וכעת נתחיל בת´כלס: יש כמה רעיונות שתוכלי לבדוק את התאמתם אלייך -
1. גשי לשרות התעסוקה, תרשמי, ובקשי הפנייה למימוש זכאותך לביטוח אבטלה מהביטוח הלאומי, אבל גם תבקשי אבחון תעסוקתי מקיף, וקורס לקידום ולהסבה תעסוקתית.
2. גשי לחברות כח אדם.
3. אל תפסיקי לחפש לבד בעיתונים או במודעות שונות שרואים מפעם לפעם, וללכת לראיונות. סביר שההסבר שקיבלת כאן ישפר במשהו את אמונתך, ולכן את האופן שבו את מתפקדת בראיון.
4. אם שירות התעסוקה לא יסייע, טוב יהיה לפנות לייעוץ פרטי בתחום הסיוע בחיפוש עבודה.
אינטליגנציה וקידום בעבודה
יש לי כמה שאלות:
1. מה הכוונה כשאומרים לאדם שהחשיבה שלו פשטנית? האם זה אומר שאדם לא מסוגל לעשות ניתוחים מעמיקים ולכן הוא לא יכול להיות יצירתי או לעבוד בעבודה שמצריכה שיקול דעת?
2. האם החשיבה המורכבת מתפתחת בילדות באמצעות קריאת ספרים, משחקי חשיבה וכו´? או שהחשיבה המורכבת מתפתחת עם הנסיון? או שנולדים עם זה?
3. האם אדם בעל אינטלגנציה ממוצעת יכול להיות בעל חשיבה מורכבת?
4. האם בגיל 25 אפשר עוד לפתח את החשיבה או שכבר לא?
5. האם אדם שיש לו חשיבה פשטנית יכול להיות דכאוני או חרדתי כי לא מצליח לעשות ניתוחים מורכבים של החיים?
6. אני מרגישה לפעמים שאני לא מצליחה לעשות ניתוחים מעמיקים ושחסר לי הרבה ידע, למרות שאני אדם סקרני ואני אוהבת ללמוד הרבה דברים. אז האם להסיק שלא כדאי לפנות לחום טיפולי (עו"ס/עו"ס קלינית) או לעבוד במשאבי אנוש/ייעוץ אירגוני?
תשובתי
זה לא מבחן, אבל אשיב כמו בביה"ס, לפי סדר השאלות: 1. נכון, זה מה שזה אומר.
2. הכל נכון. גם ע"י קריאה וניתוח טקסטים בצורה תאורטית, גם ע"י נסיון חיים, וגם בשל הרקע התורשתי.
3. אינטליגנציה ממוצעת אומרת שרמת החשיבה ממוצעת, דהיינו לא משהו מורכב במיוחד.
4. רמת המורכבות מתפתחת לכל אורך שנות הפעילות המנטלית. זה בעצם המיצוי של הפוטנציאל, שיכול להתבטא ולהתפתח לאורך השנים.
5. נכון. זו התופעה של הבדלים בין הדימוי העצמי האידאלי, לעומת הראלי. אבל: מחקרי שנות ה 90 המאוחרות זיהו משהו שאינו ´אינטליגנציה קוגניטיבית - אקדמית´ (שעל זה שאלת, ועל זה עניתי) אל ´אינטליגנציה רגשית´. כאן מדובר במשהו אחר, שמסביר מדוע יש אנשים רבים שהם מוצלחים ומאושרים, למרות שרמת האינטליגנציה האקדמית שלהם ממוצעת למדי.
6. ממש לא לעניין להסיק משהו משמעותי ממה שמישהו הפטיר או זרק או אמר לך אי פעם, או אפילו ממה שאת חושבת שאת יודעת על עצמך. הערכה עצמית נמוכה היא מכה ורעה חולה אצל רבים, ולכן יש אבחונים מקצועיים, והכוון תעסוקתי ענייני. כדאי שתסתייעי בהערכה מקצועית פסיכולוגית ביחס לפוטנציאל שלך.
התחדשות בקריירה באמצעות משוב
משוב להתפתחות עצמית
מה זה?
המשוב העצמי מאפשר התבוננות בעצמך, כמו במראה. וגם בך פנימה, כמו בבדיקה רפואית עם מצלמה זעירה.
למה זה נועד?
המשוב משמש אותך להערכת טיב התהליכים שעברת במהלך תקופה (יום, שבוע, חודש, וכו´). זהו כלי הערכה עצמית, שיסייע לך להבין האם עשית דברים משמעותיים לעצמך בתקופה שבה מדובר, ומה הכיוון של ההתפתחות העצמית שכדאי לך לאמץ מכאן והלאה.
איך זה נעשה?
המשוב ניתן להעשות באמצעים מגוונים, כמו: כתיבה, ציור, השארת הגיגים ברשמקול, שיחה עם חבר, וכו´..
להלן דוגמאות של שאלות עצמיות, שעליהן כדאי להשיב:
מה למדתי היום, השבוע, החודש?
מה לקחתי כמשהו ממש חדש לי?
אילו נושאים ורעיונות מרכזיים העסיקו אותי?
מה ביצעתי בצורה טובה?
במה התקשיתי?
מה בלבל אותי?
במה אני זקוק לעזרה?
במה אני זקוק ללימוד נוסף?
על מה הייתי רוצה לדעת יותר?
על מה אני אעבוד בהמשך?
משל אווזי הבר
מה ארגונים חכמים יכולים ללמוד מאווזים?
1. מה זו סינרגיה? זה מצב שבו 1 + 1 - גדול מ 2 :
בכנפיו - יוצר כל אווז כח עילוי,
לאווזים שעפים בעקבותיו.
כאשר האווזים טסים במבנה,
הם מגדילים את טווח טיסתם ב 71% .
כאשר אחד מאווזי הבר ניתק מהמבנה
הוא חש בבת אחת בכוחות הגרר וההתנגדות,
ואז הוא נסוג לאחור, כדי לנצל את כח העילוי
שיוצרים האווזים שעפים לפניו.
מוסר השכל:
אנשים החולקים תחושה של שותפות
יכולים לעזור זה לזה, להגיע ליעדם ביתר קלות.
הם נישאים על כנפי האמון ההדדי.
2. חילופי תפקיד כעקרון, ולא כאילוץ :
כאשר אווז הבר המוביל מתעייף,
הוא נסוג לאחורי המבנה, ואווז אחר תופס את מקומו.
מוסר השכל:
כדאי לנו להתחלף במילוי תפקידים קשים.
עלינו לכבד כשרונות, כישורים, יכולת ומשאבים -
שיש לכל אחד מאתנו.
3. המשמעות של רוח צוות :
האווזים שטסים במבנה מגעגעים לאלה שלפניהם,
כדי לעודד אותם לשמור על מהירותם.
מוסר השכל:
עלינו להבטיח שיהיו קולות געגוע מעודדים.
בקבוצה עם עידוד - התפוקה יותר גדולה.
מימוש הפוטנציאל של היחיד נובע מעידוד איכותי.
מה זה ´סגנון ניהול´?
סגנון ניהול: הדרך שבה מנהלים משתמשים בסמכותם בהפעלת הצוות.
אופן הפעלת הצוות אינו רק עניין של "יחסים" בין הממונה ואנשיו, אלא גם תהליך של עיצוב התפקידים והבניית תהליך ביצוע המטלות.
נבחין בארבעה סגנונות ניהול אופייניים:
סגנון ריכוזי, מנתב: המנהל מבנה את אופן ההתמודדות במטלה, קובע לו"ז, קריטריונים לבקרה, וכו´ - ומפעיל את הצוות ותומך בו, בעצמו או בשליטה צמודה.
סגנון מתיר, מאפשר: הצוות (או המופעל הבודד) מקבל את הסמכות להבנות את אופן ההתמודדות במטלה, לקבוע לו"ז, קריטריונים לבקרה, וכו´ – ולהפעיל את עצמו תוך שמירת קשר מסייע עם הממונה.
סגנון מאציל סמכות: המנהל מעביר את סמכותו לגורם אחר, כדי להבנות את אופן ההתמודדות של הצוות במטלה, לקבוע לו"ז, קריטריונים לבקרה, וכו´ - ולהפעיל את הצוות ולתמוך בו. המנהל מצוי בקשר מסייע מעת לעת, עם הגורם אליו העביר לו את סמכותו.
סגנון משתף: המנהל והצוות מבנים יחד את אופן ההתמודדות במטלה, את הלו"ז, הקריטריונים לבקרה וכו´ - ועובדים עליו במשותף.
מתי ראוי להשתמש בסגנון זה או אחר ?
האם יש סגנון שהנו ´היעיל ביותר´?
לשאלות הללו תוקדש כתבה נפרדת בשבוע הקרוב.
איזה סגנון ניהולי מתאים למצב ניהולי מסוים?
מדובר בסגנונות ניהול שמכונים: ריכוזי ומנתב, מתיר ומאפשר, מאציל סמכות, או משתף?
תשובה
היו אמירות והמלצות רבות, ועלינו לבחור מתוך הרשימה…או במילים אחרות: להלן מה שחכמי הדור, שכונו ´גורו´ ניהולי, המליצו:
בשנות ה 60-50 ההמלצה היתה: לשלב "משימתיות" עם "התייחסות".
הפעילות משימתית, שהיא הבניית המשימה, סדרי הביצוע, וקביעת התגמול – מחייבת סגנון ריכוזי ומנתב. הפעילות המתייחסת, שהיא התייחסות לדעות, וגם לצרכים של הצוות – מחייבת האצלת סמכות ושיתוף.
האידאל של השנים הללו בנוגע לתפקיד הממונה: להיות מסוגל לפעילות "משלבת" שדואגת, בו זמנית, לשתי המחויבויות.
בשנות ה 80-60 ההמלצה למנהלים היתה שסגנון הניהול שלהם יהיה תלוי "מצב ניהולי".
מרכיבי "המצב" היו: 1. יחסי ממונה - צוות (טובים……רעים) 2. בהירות המשימה (מידת המובנות…….העירפול) 3. עמדת הכח של הממונה (חזקה……חלשה)
ה´נוסחה´ לסגנון הניהול המומלץ:
במצבים קיצוניים "טובים" או "גרועים" - ניהול משימתי
במצבי הביניים - ניהול מתייחס
ונקבע כי מנהלים ´מושלמים´ ואידאליים הם אלו שמסוגלים לשנות את מרכיבי "המצב" אצלם, לכיוון שיאפשר ניהול מאציל סמכות ומשתף.
הצעה אחרת של מרכיבי "מצב ניהולי" היתה:
1. מצב הצוות: יש הנעה……אין הנעה ו 2. מצב הידע המקצועי: יש ידע……..…אין ידע . ובהתאם לכך נבנתה ההמלצה בדבר התמהיל הניהולי הנכון:
כאשר הצוות ´רוצה´ וגם ´יודע´ – הסגנון הניהולי המומלץ הוא "האצל": לבזר סמכויות.
כאשר הצוות ´לא רוצה´ ו´יודע´ – הסגנון הניהולי המומלץ הוא "מכור": להשפיע באסרטיביות.
כאשר הצוות ´רוצה´ ו´לא יודע´ – הסגנון הניהולי המומלץ הוא "הנחה": ללמד, לסייע, לאמן.
ובמצב שבו הצוות ´לא רוצה´ ו´לא יודע´ – הסגנון הניהולי המומלץ הוא"אמור": להודיע, לעקוב.
ובשנות ה 90 - והאלפיים: הדברים נראים שונים לגמרי. לא עוד המנהל שמתבקש להפעיל כיאות את אנשיו! היוצרות מתהפכות: זהו המנהל שצריך להיות מופעל!
סגנונות ניהוליים שמתאימים לשנות האלפיים
גישת המנהיגות המעצבת (טרנספורמטיבית):
הניהול ייעשה באמצעות העצמת הצוות, לשינוי יכולותיהם: במצבים רוגעים - ע"י הכוונה וטיפוח, ודחיפה לשינוי. במצבים רוגשים - ע"י הפעלה ישירה, ודוגמה אישית.
ניהול ממוקד לקוח (פנימי וחיצוני):
אימוץ גישת ניהול האיכות הכוללני; ביזור יחידות; תחרותיות; התמקצעות תוך זיהוי עסק הליבה של כל תת-יחידה, והדגשת איכות השירות וההדרכה של המשאב האנושי. הלקוח (החיצוני או הפנימי) הוא במוקד החשיבות.
גישת הפרמידה ההפוכה:
הניהול יעשה באמצעות הסיוע, והאיפשור, שכל מנהל יציע למי שהוא הכפיף שלו, כדי שהמנהל בדרג היותר זוטר או הצוות - יוכלו לבצע את פעולתם, בהתאם להכוונה ולחזון הארגוני. מדובר במהפך ניהולי של ממש: לא עוד המנהל דורש מכפיפיו, ומעריך אותם לאור מה שמבצעים בהתאם לציפיותיו - אלא זה הוא (המנהל) שנבחן ומוערך עפ"י המידה שבה ממלא את ציפיותיהם (בהנחה שמדובר בציפיות להיות טוב, מקצוען, ומצטיין!).
מעשה השכנוע ככלי ניהולי
כל מנהל/ת רוצה תקשורת יעלה עם האחרים, דהיינו עמיתים, ממונים ובעיקר כפיפים. והכוונה ל´יעילות´, היא בד´כ, שיש לנו סיכוי לשכנע…
זה אומר שאנחנו צריכים לדעת לזהות את ´סוג´ האדם שאיתו אנחנו מצויים בדו-שיח, ולתעל ולסגנן את מה שיש לנו לאמר - בהתאם לכך.
אז מבלי להיות נזרק לתוך המתחם של הסטראוטיפים, ומתוך הבנה שבכל הכללה יש מקום לטעות – הנה כמה רעיונות.
אני מציג להלן מודל אחד של תקשורת ניהולית בינאישית יעילה. מודלים אחרים יוצגו בשבועות הבאים.
המלצתי היא, לאור המודל הזה, לסווג את מי שהנך רוצה להשפיע עליו/ה לאחד מארבעת הקבוצות הבאות:
הטיפוסים מחפשי המשמעות;
הטיפוסים הלוגיים;
הטיפוסים הפרקטיים;
הטיפוסים שבונים ומתקנים עולם.
הטיפוסים מחפשי המשמעות: יהיה נכון להרשים ולשכנע אותם באמצעות תאורים חווייתיים, עסיסיים, אותנטיים. יש רבים כאלו בקהיליית המורים, האומנים, הפסיכולוגים, וכו´.
הטיפוסים הלוגיים: סביר שהם יעדיפו שהמסר שלך אליהם יהיה עובדתי, עדכני, נטול עמדה אישית. אלו הם הטיפוסים ´המדוייקים´. נמצא אותם לרוב בקרב הקהילייה המשפטית, המדעית, הכלכלית.
הטיפוסים הפרקטיים: כדאי לאפשר להם לעשות הכל בידיהם, כדי לחוש, לעבד מקרוב, להיות עם חווית הבדיקה האישית - דרך הפילטרים שלהם. אל כאלו כדאי לדבר באמצעות חצי סיפור - וחצי התנסות, או משהו כמו משחק תפקידים. חפשו לשם כך אנשים שהם חקלאים שורשיים, מכונאי או תכנת, מהנדס מכונות או רופא.
הטיפוסים שבונים ומתקנים עולם: יאהבו כאשר ישמעו ממך את סגנון התקשורת של סוקרטס, ששאל ושאל, וככה שידר את מה שרצה. זה אמור להביא את זה שאיתך להתבוננות עצמית בסיטואציה, בהכוונה שלך, כמובן… נסו את זה עם אנשי שיווק, מנהלים עמיתים, ממונים ואפילו פוליטיקאים.
על טיפוסים של אנשים, וסגנונות ההשפעה והתקשורת איתם
כולנו רוצים להיות יעילים בתקשורת שלנו עם האחרים. וכשאנו אומרים ´יעילים´, הכוונה היא בד´כ, שיש לנו סיכוי לשכנע…
זה אומר שאנחנו צריכים לדעת לזהות את ´סוג´ האדם שאיתו אנחנו מצויים בדו-שיח, ולתעל ולסגנן את מה שיש לנו לאמר - בהתאם לכך.
אז מבלי להיות נזרק לתוך המתחם של הסטראוטיפים, ומתוך הבנה שבכל הכללה יש מקום לטעות – להלן עוד מודל של תקשורת בינאישית אפקטיבית (מודלים אחרים נסקרו בשבועות הקודמים), שיסייע להפעלת האנשים שבצוות שלך:
א. יהיו כאלו שכדאי לנו להפעיל אותם בהקשר של ה´נכסים´ שלהם:
רכוש או חפצים, קשרים, מקום לאירוח, וכו´.
למשל: צריך להסיע את זה וזו לכאן ולכאן… במקום לעשות סבב לגיוס מתנדבים מבין כל מי שבחבורה, בקשה כזו תהיה יותר קלה למענה מצד מי שהוצאות הרכב שלו משולמות… נשמע פשוט? לא ככה, בד´כ, נוהגים רובנו. יש נטייה, נקרא לה לצורך העניין ´דבקות בשוויוניות מרקסיסטית´ – לבקש דברים באופן שוויוני (משהו כמו חלוקת הנטל במילואים).
ב. לפעמים כדאי להפעיל אחרים תוך התיחסותנו לתכונות שלהם:
את בעלי הדימוי העצמי הגבוה נגייס כדי להתרים את השכונה למעשה צדקה כלשהו, ואת החשדנים למיניהם – כאשר צריך לנהל מו´מ כספי משמעותי. ממש לא כדאי לעשות הגרלה, לקיים תורנות לפי ימים, וכו´.
ג. הפעלת האחרים באמצעות פנייה ליכולות שלהם:
לא כל אחד יכל בקלות לדפוק מסמר, לסדר טיפ-טופ את החדר, להתעורר בזמן, לסכם חומר לימודי, וכו´ וכו´. גם כאן כדאי לסגל פנייה דיפרנציאלית, דהיינו מותאמת ספציפית לאדם שאנו מתקשרים איתו. עזבו את הדרישה השווה מכולם. אני מניח שהמ´כ בטירונות לא ידע מה לעשות עם ההמלצה הזו… אבל, לשמחתנו, הטירונות היא עניין של זמן קצוב, והחיים לא צריכים להיות כמו טירונות אחת ארוכה.
כולנו רוצים להיות יעילים בתקשורת שלנו עם האחרים
וכשאנו אומרים ´יעילים´, הכוונה היא בד´כ, שיש לנו סיכוי לשכנע…
יש כאלו שמאמינים כי מפתח מרכזי ליכולת שלנו להשפיע ולשכנע זה הזיהוי הנכון של ´סוג´ האדם שאיתו אנחנו מצויים בדו-שיח.
אם זיהינו נכון - נוכל לתעל ולסגנן את מה שיש לנו לאמר - בהתאם לכך.
אז מבלי להיות נזרק לתוך המתחם של הסטראוטיפים, ומתוך הבנה שבכל הכללה יש מקום לטעות – להלן עוד מודל של תקשורת בינאישית אפקטיבית (הקודם היה בפרק א´):
יש כאלו שהם ´כדאייניקים´:
מומלץ לדבר אליהם בלשון של ´אם – אז´, דהיינו פרס או העדר אפשרות לזכות בפרס.
הם לא ציניקנים בהכרח, אבל מאד סקפטים, והאמון נוצר תוך מו´מ שמשרה הוגנות.
יש כאלו שהם ´המושיע´:
מומלץ לתת להם לדעת על הנושא, ולבקש עזרה. להקפיד שירגישו טוב ממה שהם מתבקשים לעשות או לעבוד עליו. אלו הם האנשים שיש להם אנרגיות שמחפשות מימוש. משהו כמו הפרה שרוצה לתת, יותר מהעגל שרוצה לקבל. מצווה לרתום אותם למענך.
יש כאלו שהם ´המציע´:
דעתנים, יודעים, ולרוב גם מרדנים – ולכן לא תמיד מוכנים להתגייס למענך. כשיש נושא שמחפש ´אבא´, דהיינו מי שיהיה אחראי לטיפולו, צריך לבדוק אם דעתם נוחה מכך – ורק אם כן, להציע שיריצו את העניין. צריך לדעת להיות איתם פסקני, וחלילה מלהסתבך איתם בדיונים חסרי סוף.
יש גם כאלו שהם ´המקשיב, הלומד, והמתפתח´:
לא, אלו לא בהכרח ´יורמים´. אם יש מי שנתפס אצלם כמנהיג, מאיר פנים, מחפש שותפות – הם יגיבו בדואט שדומה להתאהבות עם מחויבות אין קץ.
אם אתם, שרוצים להשפיע, אינכם הדמות הכאריזמטית הזו לאף אחד בעולם – קחו נשימה, תגידו שעוד לא מאוחר, ותתחילו לעבוד על זה.
על אפקטיביות לעומת יעילות
אפקטיביות ויעילות
להלן שני מושגים מתחום הניהול, שההכרות איתם, והתבונה שמתקבלת לאחר הבנתם, אמורה להשפיע על דרכי חשיבה והתנהגות ניהוליים, דהיינו: על תהליכי תכנון, ארגון, ובקרה.
1. מושג ה´אפקטיביות´: לעשות את הדבר הנכון; לקבוע מה לעשות, ומה לא. לאן ללכת, ולאן לא. במה להתמקד, ואת מה לנטוש. התהליך הניהולי-ארגוני ינסח מחדש את הליבה של פעילות העסק.
משמעות ה´אפקטיביות´:
קביעת מטרות אישיות וארגוניות ארוכות טווח, שמתאימות לי כאדם, וגם נמצאות בהלימה עם סביבתי העסקית (לאור מגמות חברתיות, כלכליות, תרבותיות, וכו´).
אדם או ארגון שאינו אפקטיבי - הולך לכיוון שאינו נכון, ומוטב שישנה את אורח חייו ואופן התנהלותו!
2. מושג ה´יעילות´: לעשות נכון (או במדויק) את הדבר. להיות חסכן; לשאוף לקיצורי דרך כדי לא להשאר מסורבל.
משמעות היעילות:
שימוש נכון ומיטבי בתהליכים טכניים ודרכי עבודה.
דוגמאות פשוטות מתחום העבודה:האם את עבודת המזכירות צריכה לעשות מזכירה, או שבימי הטכנולוגיה המשוכללת עלי ללמוד להקליד, להשתמש במחשב - ולהיות יעיל, דהיינו לחסוך כספים על מה שאינו נחוץ. דוגמה מורכבת יותר: לדעת את מה להשאיר כפעילות העסקית, ואת מה לתת לקבלני משנה, כדי להוזיל, לפשט - ולייעל אצלך.
אנשים וארגונים צריכים להיות ´יצורים לומדים´, דהיינו כאלו שיעשו מחר את מה שעושים היום עם יותר חוכמה, ופחות עלות, בזבוז או טרדה.
דוגמאות שלא מתחום העסקים:
- תחום גידול ילדים: להיות אפקטיבי זה להסכים
על דרכי חינוך שיתנו להורים ולילדים שמחת
חיים וגאווה. להיות יעיל זה לפעול בצורה
שהיתה מביאה לציון גבוה בשביעות רצון
הילדים, וגם ההורים – אילו היה נערך סקר
על העניין.
- תחום כלכלת הבית: להיות אפקטיבי זה
להסתדר עם התקציב המשפחתי. להיות יעיל
זה למצוא דרכים לאזן בין ההכנסות להוצאות.
אינטואיציה בניהול
מנהלים טובים הם לוגיים וגם לא, דהיינו: אינטואיטיביים
משהו על אינטוציה בניהול, ברוח ´סוף מעשה במחשבה תחילה´:
כשנאמר במקורותינו ´מחשבה´ , כנראה התכוונו למה שהיינו אומרים בלשוננו היום יומית: ´קבלת החלטות´.
מטרת המילים הבאות לאמר למנהלים (ולא משנה מאיזה מגזר, ובאיזו רמת ניהול) שכדי להגיע להחלטה טובה, עליהם לשלב חשיבה ´רגילה´, דהיינו לוגית-רציונלית, עם חשיבה מסוגים שונים, כשהפחות מוכרת היא החשיבה האינטואיטיבית. השורות הבאות ירחיבו בזה.
על מה מדובר? איך זה עובד?
מרבית קבלת ההחלטות העסקיות אודות דברים של יום יום כמו רכישת מכשירים, ניהול מו´מ עם ספקים, וכו´ - הינן סיכום של סריקה לוגית ולינארית של הנתונים. הכוונה לחשיבה במתכונת פרט אחר פרט (למשל: כמה עולה פריט מסויים אצל ספק א´ וכמה אצל ספק ב´), ושיקול במונחי הסתברות לוגית אודות תרחישים (מה תהיה התגובה אם לא נקנה אצל א´).
נושאים מסויימים, והם היותר כבדי משקל, או הפחות שגרתיים - זוכים לעיבוד באמצעות תהליכי החלטה סובייקטיביים, כמו אמונה, קשרי רעות, הכרות מוקדמת וכו´. דוגמה יכולה להיות החלטת רכש מספק רחוק ולא מוכר, אבל כזה שהתפרסם עליו בעיתון כי הוא מפרנס יחיד בעיירה קטנה מוכת אבטלה.
מנהלים שעברו הכשרות בשנים האחרונות יודעים שכדאי לתת מקום לתהליכי החלטה שמבוססים על תחושות ורגשות (תרומת כל מה שנמצא בערך ´אינטליגנציה רגשית´) – שמחברות את המנהל כאדם, עם מה שהוא עושה ומשפיע על בני האדם האחרים. כאן המקום להחליט האם להגיב בתעוזה, או בפחד; ברצון להוביל, או בכמיהה לסיוע; במשיכה, לעומת דחיה, ממשהו או מישהו, וכו´. כל מנהל יודע שלפעמים כדאי ליצור התחברות עסקית, או לדחות הזדמנוות עסקית לאור הכימייה הרגשית שנוצרת.
וכשמגיע נושא שהוא באמת קריטי, או חדשני או כזה שהמנהל עוד לא התנסה בו – מומלץ להסתייע בחכמת האינטואיציה: ההתחברות עם הלא מודע שלך, כדי לכוון את המהלכים החשובים שלך לאור הזהות הפנימית שלך.
לשם כך יש לתרגל בתחילה את הכלי הפשוט, אבל החזק, להנבת מידע, והוא התהליך האסוציטיבי. הפסיכולוגים לא המציאו, אבל ניצלו היטב היטב עניין זה בראשית היותם נקראים כאלו, לפני כמאה שנה.
התהליך מתחיל בכך שהמנהל ושאר מי שלידו בתהליך ההחלטה מוזמנים לנסח בפשטות את הנושא, או הדילמה, ולהציג נתונים בסיסיים (כמו עלות פיתוח, תוצאות סקר התכנות, הגדרת תקלה בעייתית, וכו´). כעת יש להתחיל להעלות אסוציאציות (פרועות יותר או פחות), וכמה שיותר יותר טוב. הנתונים הם הגרוי. כל משתתף מעלה סדרת אסוציאציות על נתונים אלו, ממה שנובע מנסיון חייו, ילדותו, וכו´.
זיהוי ההקשרים שביון הגרוי והאסוציאציות, ובין האסוציאציות השונות לבין עצמן – הוא החלק המרתק, המחכים והמעצים, עד כדי תחושת יצירתיות וקסם.
מסתבר כי הקשרים שמזהים מאפשרים למנהל /ת המתנסה בתהליך לגבש החלטה לגבי דילמה שהיא מתאימה לנתוני הארוע, ובו זמנית לאדם המחליט. זוהי חווית ההחלטה האינטואיטיבית.
מהותו של סגנון ניהול שתפני
שאלה
יש לי תחושה שמקנאים בי בגלל תפקידי: מנהל מחלקה במפעל גדול. אני מקבל שאלות ונתקל בקשיים של אנשים שנראים לי פרובוקציה כדי לתפוס אותי בטעות כלשהי. ועניין נוסף: לאחרונה התמנה סגן חדש למנהל האגף הוותיק שלנו. הוא שואל ושואל אותי, וזה נראה לכאורה בסדר, אבל יש לי חשד שהוא מנסח את השאלה למשהו כמו: אם לא תהיה שם – אז האם בכל זאת העניינים יסתדרו….וזה נראה לי מאיים ובעייתי. האם אני רואה צרות או שאלו הרהורי שוא?
תשובה
אתה שואל על ההתנהגות של האחרים כלפיך, ואני מעדיף לדחות את המענה לעוד כמה שורות, ולאמר משהו כללי על סגנון ניהול מודרני, בארגונים מתוקנים.
גם אם יש משהו בתחושה שלך לגבי השאלות של האחרים, שהן נתפסות על ידך כמשהו שמזכיר לך בחינה – כדאי שתתאפס לסגנון ניהול מודרני, שבו המנהל והכפיפים לו מנהלים דיאלוג מתמיד, ומעדכנים בצורה מתמשכת את תהליך העבודה – כולל נושאים ´לא סגורים´, או תופעות שאינן בדיוק ´לפי הספר´. אם אי פעם היה הניהול מאופיין בסגנון של מתן הוראות, ולאחר הזמן שהוקצב הגיע השלב של קבלת דיווחי ביצוע והערכה אודות מה שהתרחש, הרי שכיום יש לראות בסגנון הזה משהו מוזאוני לחלוטין. על הרקע הזה, אני מציע לך להיות קשוב לפניות, להיות מעודד ומזמין לקבלת דיווחים והערות תוך כדי מהלך העבודה, ולהיות מאד שתפני בהוועצות אודות מה שצריך לעשות.
העידן שהמנהל נותן הוראות, כי הוא יודע מה לעשות – תם. אנחנו בעידן שבו המנהל מהווה מי שמכנס את הידע והנסיון המצטבר של כולם, ומאפשר לאחרים (הכפיפים שלו והמנהלים שמעליו) לעשות את העבודה טוב יותר.
ובאשר לסגן החדש: מתפקידו ללמוד את התהליכים של כל האגף, כחלק מכניסתו לתפקיד, ולרענן באמצעות ´עיניים חדשות´ את מה שניתן ליעל ולשפר. לשם כך מכניסים אנשים חדשים לתפקידים ניהוליים. ולכן אני יכול לשער כי הסבירות גבוהה שככל שתסייע לו – כך תהיה חלק מתהליך ההתחדשות, ותתקדם באופן אישי.
לא קודמתי. אני על הקרשים
שאלה
אני עובדת יותר משלוש שנים כסגניתו של מנהל יחידה במקום מסויים. הוא קודם לאחרונה, ובשלבי סיום עבודתו הייתי משוכנעת שאני אהיה זו שתחליף אותו, כולל קידום פורמלי. להפתעתי, הביאו מישהי אחרת, ללא ידיעתי וללא שיחה איתי. אני רואה את זה כסטירת לחי. הדימוי העצמי שלי מאד ירוד. מה לעשות?
תשובה
יש אכזבה, שאתייחס אליה ולדרכים להתמודד איתה. אבל – זו תהיה תרופה למכה.
את אמצעי המניעה, ואולי ההתחזקות והגדילה תוכלי למצוא בלקחים שניתן לקבל מההתרחשות – והם היותר משמעותיים עבורך לטווח הארוך:
1. יש להניח כי כן לקחו אותך בחשבון, אלא שמידת ההתאמה שאת מוצאת בעצמך בהקשר לתפקיד היא לא בהכרח מה שהאחרים קובעי העניין מצאו. השיעור הראשון מצוי כאן: ההערכה העצמית שלך צריכה להיות מותאמת להערכת הסובבים אותך. כדאי מעת לעת לערוך בדיקה תקופתית. לעניין הזה נדרשת פעמים רבות עיין חיצונית ומקצועית, וגם כלי הערכה נכונים. יעוץ פסיכולוגי מקצועי הנו דבר מאד מסייע בנקודה הזאת.
2. היחסים האישיים וה´פוליטיקה הפנימית´ בארגונים גדולים הם משהו שנחשב לנפסד ולנקלה – אבל הוא רב עוצמה. האם היו לך קשרים כאלו? האם יש לך רשימה מרשימה של אלו שנתת להם משהו ושיהיו חייבים לך תמורה? רבים רבים עוזבים ארגונים גדולים בגלל הרכיב הזה בקידום. עוד יותר רבים לומדים לחיות עם זה…אם החלטת שאת בתוך העסק - גם בסעיף הזה יש מה להעזר ביעוץ פסיכולוגי תעסוקתי מקצועי.
3. יש גם התחשבנויות שאינך מודעת להן, אבל הנן בעלות עוצמה. האם למי שהוצנחה לתפקיד יש משהו בדמות ´שטר חוב´ שהארגון חייב לה?
וכעת שתי דרכים באשר לעיבוד האכזבה והפגיעה בדימוי העצמי:
ראשית, הצעה להתבוננות אישית-אתגרית על מה שקרה: תתייחסי למקום העבודה כאל מגזר חיים שלם, שיש בו עליות וגם ירידות. נסי למצוא אתגרים חדשים, בבחינת ´אני עוד אראה לכם שטעיתם´. מציאת האנרגיה העצמית במצבים כאלו היא חלק ממה שמכנים הפסיכולוגים: ´אינטליגנציה רגשית´.
יש גם לראות את ההשפעות ההדדיות של עולם העבודה בתוך שאר חלקי עולמך. אם את בנקודת מעבר בחיים: מבחינה משפחתית, גילאית, הורית, וכו´ – יש להניח כי שוב, הוועצות מקצועית עם פסיכולוג - תוכל להציע נקודות מבט משמעותיות אודות הדרך בה כדאי לנווט את הרגשתך הכללית, תוך התיחסות ממוקדת לארוע הזה.
ושנית, קצת הומור, וקצת משהו פילוסופי שמנצל את תורת היחסות של אינשטיין: יתכן שכדאי ללמוד מהפוליטיקאים, שרובם היו בהמתנה לתפקיד משמעותי משנות העשרים לחייהם עד שנות הארבעים שלהם. בפרופורציה הזו - ההמתנה שלך לאחר שלוש שנים בלבד, עד לקידום המיוחל שבוא יבוא, הינה עונש קל יחסית.
שאלה על רצון כן, ורצון לא - לעבוד
אני מובטלת שנה ( עזבתי את המקום האחרון שעבדתי בו בעקבות ניתוח שעברתי). לפני מספר חודשים התחלתי לחפש עבודה חדשה וזה לא פשוט. אני מגיעה לראיונות, שולחת קורות חיים, מתקשרת למודעות דרושים ובאמת באמת רוצה לחזור למעגל העבודה אבל בכל פעם שאני מקבלת תשובה שלילית לצד האכזבה אני מרגישה גם הקלה. אף פעם לא השתמשתי בתירוצים כמו הילדים, השעות המרובות, המשכורת הנמוכה, אין מי שיעזור אחרי שעות הגן ובית הספר ולפתע אילו השיקולים היחידים שלי. כיצד ניתן להתגבר על המחסום המוזר הזה?
תשובתי –
רבים מאיתנו מרגישים בליבם את האמת לגבי מלאכה כזו או אחרת: מה שידענו ורצינו לעשות לפני שנה או שנתיים - אנחנו לא רוצים או שחוששים שלא יודעים לעשות, כעת.
זה לא רק שהאחרים (נניח הצעירים...) יודעים יותר טוב. זה גם בגלל שאנחנו בעצמנו משתנים.
ולכן טוב תעשי אם בטרם תצאי החוצה, תעשי סדר פנימה. תהליך ששמו ´הכוון תעסוקתי´ - מייצר את הכיוון, דהיינו: את פרישת התעסוקות שכן מתאימות לך. תוכלי לקרוא על כך באתר שלי. תהליך כזה, שאצלי לוקח כ 5-6 שעות בלבד, מייצר את הבהירות הפנימית אצל מי שיוצר לדרך.
ההערכות אח"כ היא עניין של מיומנויות וטכניקה, שאינה דורשת הרבה, ממי שהיה כבר בעולם העבודה: קורות חיים מסוגננים כראוי, ראיונות מנוהלים טוב, וכו´.
איך להציג את האישיות שלי בראיון העבודה
אני חזק מבחינה מקצועית. אין לי בעייה עם שאלות בעניין הזה. אני לא יודע איך צריך להציג את האישיות בראיון עבודה, כשיעלה הסיכוי להתקבל לעבודה.
תשובתי –
צריך לבצע ´ניתוח עיסוק´, שבו מעריכים את מה שהמעסיק צריך ומחפש, כדי שמבחינתו, תהיה לנו התאמה אישיותית לצרכי התפקיד. זה, לכשעצמו, משהו שכדאי ללמוד אותו במהלך מה שנקרא ´הכוון תעסוקתי´.
כך, למשל, אם מדובר במכירת דברי מתנות ומכשירי חשמל לצרכנים פרטיים, האחראי על החנות מצפה שתהיה לך מידה רבה של הקשבה, יכולת הסכמה, ונינוחות במתן מחמאות ותשבחות. צריכה להיות לך סבלנות, וחוסן מפני תחושת כישלון מכאלו שאומרים לך שוב ושוב: ´נבוא אחר כך´. אבל: אם מדובר במכירת דברי מתנות ומוצרי חשמל לחנויות ולסוחרים, צריכה להיות לך מידה רבה של יכולת ´דחיפה´ ואמירה משכנעת, יכולת לתחרות ועיקשות, ותיחכום כספי.
ומכאן אליך: יש להציג בפרוט הכי טוב את תכונות האישיות שיש לך, שמתאימות לדעתך, לדרישות העתידיות מהתפקיד.
האם עדיין יש לי סיכוי?
אני מעל ל 30, והשכלתי 12 שנות לימוד +כל מיני התמחויות וקורסים בתחום המחשבים, שנתנו לי אפשרות לעבוד בתחום ההייטק, שכידוע - ´צולע´ מאד כעת. נכון להיום - אני לא עובד. אני מאד מעונין להשלים להשכלה גבוהה יותר כדוגמת בגרות מלאה ולאחר מכן להמשיך לתואר ראשון. איך מתגברים על חוסר הביטחון לשבת בין תלמידים ולהשלים בגרות? יש לי חשש שאני אתחיל ואפסיק באמצע.
תשובה -
יש דברים רבים שרעים בתקופת מיתון ואבטלה, והלוואי ולא היתה, אלא שהדבר הכמעט יחיד וטוב בה – הדחיפה שזה יוצר אצל אנשים לחפש לעצמם שינוי כיוון, ולהחליט שבמקום סתם להיות מובטל, כדאי להרחיב את הידע וההשכלה.
יש פרוייקטים לאומיים, כמו זה שמאורגן ע"י ´שיקום שכונות´ במקומות מסוימים, או מרכזי הכשרה של משרד העבודה – שבהם מתכנסים אנשים כמוך, וממש כמוך. כיום יש גם מספר אפשרויות להתחיל ישירות מסלול אקדמי, ללא בגרויות, וזה גם מה שכדאי לברר, מבחינה כספית והיכולת הלוגיסטית שלך להגיע לזה, וגם שם נמצאים אנשים בדיוק כמוך… ואחרון חביב: בהרבה מכללות יש מרכזי למידה שבהם עושים במרוכז את ההשלמות הנדרשות לקראת כניסה ללימודי התואר, והגיל שלך אינו רחוק מהממוצע שם.
ועניין שני – שזו תחושת אי הביטחון שלך:
אם התחושה שלך שאתה מתחיל ולא מצליח לסיים פרוייקטים קשורה בעיקר לתכנים לימודיים – הרי זה כנראה מה שאתה גורר איתך מימי הנעורים שלך, ויתכן וכעת פשוט לא תחזור לדבר הזה, כי הרי התבגרת. אם התחושה הזו קשורה לאספקטים אחרים בחיים, מחיי הזוגיות, המשפחה המורחבת, וכו´ – הרי שאתה מודע לאחד הכשלים הבעייתיים שישנם בדרך – וזה כבר חצי פיתרון. תוכל להעזר ביעוץ פסיכולוגי ממוקד בעניין הזה, שאינו יקר, כי הוא קצר מועד, ואולי גם ניתן במסגרת מקום הלמידה שתצטרף אליו.
חוששת שלא שווה הרבה
אני בחורה בת 21, שעובדת בתחום שירות לקוחות מאז השחרור. הקבוצה שלידי, שעוסקת במכירות, מרוויחה הרבה יותר, ואני רוצה לבקש העברה לשם. אבל: יש לי חשש שבעצם אני די עצלנית, וללא יכולת התנעה, כי אני די מפונקת. את זה אני סוחבת איתי עוד מהתיכון. אני מרגישה כאילו אין לי כוח נפשי להתחיל להכנס לתחום המכירות, ליישם דברים בשטח, ולהתמיד – בלי להרים ידיים מוקדם מדי. האם יש דרך להתגבר על התחושה המתסכלת הזו?
תשובתי
יש מושג בפסיכולוגיה של ההנעה ושמו: ´חוללות עצמית´, שזה סוג של מנגנון שמאפשר התנעת דברים חדשים.
תנאי מקדים לזה הנו המודעות אודות ה ´אני´ שלנו, ביחס לתכונות טובות או כישורים מועילים. הבהירות אודות החוזקות שלנו, וגם אודות מה שבולם ומעכב אותנו - הוא מכריע, ולכן זהו השלב הראשון שטוב שתתחילי בו: רישום אמין והוגן של הנכסים החיוביים שלך, ושל החולשות שלך.
לאחר מכן - יש לתת צ´אנס לחלקים החיוביים, ע"י איתגורם לנסות משהו. תבחרי, על כן, במטלה או משימה או אתגר - שהנו משמעותי עבורך, אבל שהוא בדרגת קושי לא גבוהה. זהו השלב השני.
תתחילי לפעול בהתאם לאתגר הראשון שבחרת. זה יכול להיות, נניח: חיפוש ספר שקשור לאומנות המכירה והשיכנוע המסחרי. תחליטי שאת מוצאת לפחות חמישה ספרים כאלו. תקצי לעצמך הרבה פרסים בהתנאה: תקבלי אותם - רק אם תצליחי. זהו השלב השלישי. אם לא תצליחי מיד - המשיכי, ורק עם ההצלחה תכבדי את עצמך בפרס שהוקצה מראש.
לאחר מכן, השאר צריך להיות משהו שרץ מעצמו, כי הרי אין דבר מצליח יותר מהצלחה. תמשיכי לאתגר את עצמך במשימות שהנן בעלות דרגת קושי שנהיות בהדרגה יותר מורכבות. במקרה שלך אפשר לראות את המשימה הבאה: התנסות מעשית, כדי להיות עם בטחון עצמי גבוה שינע אותך לבקש העברה לצוות המכירות. הצעד המתבקש לשם כך יכול להיות מפגש עם סוחר כלשהו, ובקשת רשותו לנסות את כוחך במכירה למשך שעה או שעתיים – תוך הנחייה וסיוע.
ומשפט אחרון: הבנייה של מטלות עם דרגות קושי מדורגות - הינה עניין מאד מקצועי. אם לא תסתדרי לבד, ממש לא בושה להתיעץ באופן מקצועי לאורך תקופה קצרה ומוגדרת, נניח 3-4 מפגשים. מדובר בתהליך שיש לו סיכוי סביר מאד להניב תפוקות טובות, בפרק זמן קצר.
העבודה נהפכה למקום שאוכל אותי
אני בת 45, ועובדת במקום די מכובד ומסודר, אבל במחלקה שהיא הכבשה השחורה במפעל. אני בתפקיד חצי ניהולי, ויש לי אח´לה משרה, ועד לאחרונה הייתי בטוחה שזהו הדבר הכי טוב לי עד הפנסיה, כי אני מסודרת.
בשנה האחרונה המקום הפך להיות כגהנום עבורי, והגעתי למצב של התמוטטות עצבים ממש, כי העומס עלי רב. אני צריכה לעשות מספר רב של משימות ודברים בעת ובעונה אחת, והאנשים במחלקה לא נעימים כלל וכלל, כך שאני כל יום מגיעה לשדה קרב של ממש. אני חוששת לבריאותי, אבל חוששת מהאבטלה.
תשובתי –
ישנה אימרה שהגיעה מאיזו שהיא התבטאות פוליטית, אבל שמתאימה לענייננו:
טוב לדאוג לחיים, לפני דאגה לאיכות החיים.
עבודה ששוחקת את אישיות האדם, היא משהו הרסני, במובן הבריאותי. בוודאי שהאבטלה הינה דבר קשה גם כן, אבל בחשבון אחרון, מוטב להתמודד עם תלאות החזרה לחיי תעסוקה מאשר עם מפגעים של חולי.
קחי בחשבון שיש נטייה לעודד פרישה מוקדמת, כך שנטל הפרישה יכול להיות פחות קשה ממה שאת חוששת.
סביר מאד כי הכוון תעסוקתי מקצועי, יסייע לך לדלג על הגשר שנראה ארוך מדי – כדי לחזור אל עולם התעסוקה.
שמקום העבודה לא יהיה מקור לצרות
לפני כיומיים הייתי בראיון עבודה. זה הראיון המוזר ביותר שהיה לי. המעביד הפוטנציאלי "החזיק" אותי כ- 3 שע´. הרבה לקשקש על דברים שקשורים למשרה וגם על הרבה דברים שלא… השיחה כללה הרבה דברים לא רלוונטים (כגון: היכן הוא טייל בחו"ל, מה ילדיו עושים בחיים, מה אישתו עושה, מה הוא אוהב לאכול וכו´). השתדלתי להיות נחמדה ונעימה משום שאני צריכה את העבודה הזאת. חלק מהראיון היה כן רלוונטי וכלל בחינה בתחום המקצועי, דיבורים על שכר, על היקף משרה וכו´. הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי הוא שכאשר נפרדנו לשלום הוא לחץ לי יד ו...נתן לי נשיקה על הלחי!!! הייתי בהלם.
קבענו שעוד יומיים נסגור דברים אחרונים, לפני שאני מתחילה לעבוד. האמת היא שאני קצת חוששת בגלל מה שקרה. מה המלצתך?
תשובתי
תשובה לשאלתך לוקחת אותנו לענייני ´קבלת החלטות´, ששם אנחנו שוקלים דברים מסוגים שונים, ומנסים למצוא את המאזן הכולל, תוך חיבור של תכנים שלמעשה אין להם מכנה משותף אמיתי, מלבד זה שכולם קשורים לצרכים שלנו או להוויית עולמנו.
ה´מכשיר´ או התהליך הפסיכולוגי הראוי לשימוש במקרים כאלו - הוא האינטואיציה.
אינטואיציה זו ההתחברות אל הלא מודע שלך: אל התהליכים הנפשיים שמחפשים את מה שתואם להם, או, לחילופין, דוחים את מה שלא מתאים להם.
אינטואיציה היא גם המסקנה שמגיעים אליה לאחר שמתחשבים באסוציאציות שעולות ונובעות, תוך כדי התרחשות הדברים. זו אותה תחושה בלתי מוסברת לוגית, אבל מאד מוחשית - שלפעמים חווים אותה, שמאפשרת לקבל את המצפן הדרוש להחלטה שעומדת על הפרק.
כאשר אומרים: ´תהיה את/ה, ותשאר/י מי שאת/ה´ - מתכוונים לכך שההתנהגות תהיה תואמת, ותמשיך את הרצף של התחושות האינטואיטיביות. מה שקרה איתך, ומה שנשארת איתו וסיפרת לנו - משאיר את הרושם שהדרך שלך היא לא לשם.
האם השתגעתי? אני רוצה לעזוב את עבודתי!
אני בת 38, נשואה עם שלושה ילדים, עובדת קבועה בבנק, בעמדה ובמשכורת מאד סבירים. אני בעלת תואר ראשון בתחום ההסטוריה ומדעי המדינה. אני תוהה על עצמי כי מזה כמה חודשים יש לי ´גוק´ שלא עוזב אותי, בקשר לכך שאתפטר מהעבודה. לפעמים זה אפילו בחזקת תקווה שהנה ואכנס למנהל שלי, אחתום, וזהו. נכון שאני מרגישה מאוד לא ממומשת בעבודה, וחשה שאני מסוגלת לתת מעצמי הרבה יותר, אבל תנאים כמו שיש לי לא אוכל להשיג בשום מקום אחר… מה קורה לי? האם הדחף הזה צריך להיות בר כיבוש?
תשובה
להיות קבועה בבנק זה, מצד אחד, ברכה טובה, ולא צריך לפרט, כי הרי סיפרת על התנאים שלך, שיחסית לאלטרנטיבה – הם בשמיים.
מצד שני, זו יכולה להיות תקיעה גדולה, כי לאחר כמה וכמה שנים באותה עבודה, סביר להקלע לתחושת שחיקה – שמביאה להתדרדרות במצב הנפשי והחוסן הבריאותי. את בגיל שיש בו נטייה טבעית לממש את ה´עצמי´, והתחושה שאינך מעיזה – בהחלט יכולה להביא לדכדוך ותפיסה עצמית כלא שווה וראוייה.
אז ראשית, תנסי להקיש בדלתות הקרובות לך, ולברר אפשרות שינוי וקידום במסגרת הקיימת, וזה דרך פנייה בצורה פורמלית למשאבי אנוש, אצלך בעבודה.
אם זה כיוון שאינו מניב, תוכלי לפנות להמשך לימודים, ואולי להסבה מקצועית, ואולי להתחיל כיוון יזמי עצמאי. פיצויי הפיטורין וגם זכויותייך כמובטלת מאפשרים תקופת גישור סבירה, מבחינה כספית. טוב להסתייע בהכוון תעסוקתי, כדי לברר כיוונים, רעיונות, ואפילו פנטסיות בכיוון הזה.
ולפעמים כדאי להשאר אבל להיות ´זמינה לשינויים´, דהיינו להתחיל במסע (לפעמים ארוך) של חיפוש אחר המקום והתחום שיהיו יותר מתאימים, תוך התנאה עצמית (וזוגית) עד לאן תהיי מוכנה לרדת בתנאים, כדי להתקדם מבחינה נפשית.
האם גברים חזקים מנשים? בעלי איתן ואני קורסת
בעלי ואני עובדים בין 10-12 שעות ביום (עבודה ואח"כ לימודים). אנחנו נשואים כשנתיים, ויש לנו תינוק בן שנה. בעייתי היא העייפות שאני שוקעת בשעות הערב, שלא נותנת אפשרות ללמוד (להכין חומר), וגם להתייחס לבעלי…. הבטריה שלי נגמרת בסביבות 21:00, לא מחזיקה יותר מזה. זה לא קורה לבעלי. למה? מה עושים???
תשובתי -
תופעת השחיקה יכולה להתרחש מסיבות שהזמן גרם (עייפות החומר... שיגרה), ויכולה להתרחש מסיבות שהאדם גרם. בד"כ התופעה קורית כשיש עומס יתר, וגם: כשיש פגימה בתחושת ההדדיות וההוגנות.
אז נתחיל מההתחלה:
תבדקי את יחסך ללימודים ולעבודה: האם יש לך את המרץ, החשק, והעניין? במידה ולא - צריך לשקול, במידת האפשר, את האפשרות להקל, ע"י גיוון, או הורדת חלק מהמטלות. ובאשר להשוואה שאת עושה ביניכם: האם בעלך יותר מרוצה מעבודתו ומלימודיו מאשר את? יתכן וכאן טמון חלק מהסוד לגבי כוחותיו.
ולעניין המטלות הקשורות בבית:
האם יש לך תחושה שניתן היה לחלק אחרת את העומס הקשור בתינוק? האם יש משהו בלילות או בסופי שבוע שגוזל ממך שינה - ויכול היה להיות מטופל ע"י בעלך?
פעמים רבות מסתבר שעמדות קדומות, של הבעל וגם של האישה, מחסלות את האפשרות לאזן את חלוקת העומס. כך, למשל, עניין ההחתלה של התינוק, או הקימה בלילה כשהתינוק בוכה, או ההליכה לרופא, וכו´. לפעמים מדובר בנקיון הבית; לפעמים בהחלטה מי לוקח יום חופש כשהתינוק חולה;
כללית, מנסיוני עם משפחות דומות: יש פחות בעיות עם עומס של ממש, ויותר סיכוי להרגיש תשושה - כשחלוקת התפקידים בינך ובין בעלך אינה מאוזנת, דהיינו: כשהזוגיות היא שמעמיסה על הנשמה, ומשם על הגוף.
יש לי עבודה טובה. אז למה לא טוב לי?
אני עובד כשנתיים במכירות, לאחר 12 שנה בהוראה. רמת ההכנסות שלי, שמושפעת גם מבונוסים, מצןיינת ומעל ציפיותי. הבעיה היא שאני מוצא את עצמי כל הזמן מנסה לחכות התנהגות של מישהוא אחר (הדמויות מתחלפות), שלפי ראייתי רצוי שתהיה ההתנהגות שלי. נקודתית, אני מרגיש טוב כשאני מצליח, אבל לאורך הימים והשבועות אני מוצא את עצמי ללא בטחון עצמי ועם תחושת השפלה, עקב כך. אבל אני ממשיך בזה, כי הפרנסה טובה. האם זה בריא?
תשובתי:
הביטוי "כן" ו"לא" - בנשימה אחת, נראה לפעמים לא מובן, אבל לפעמים הנו בכל זאת מה שמתבקש. טוב וראוי למצוא דמות שתהיה נר לרגלנו, ומשאת נפשנו. לא רק בעבודה, אלא גם בחיים בכלל. יש בכך משהו מהרוח הישראלית של "חיקוי המפקד", ובז´רגון הפסיכולוגי המודרני קוראים לזה inspiration . כמובן שטוב להרוויח טוב.
יחד עם זאת לא טוב ולא ראוי להתבטל בפני האישיות שלנו, ולעטות לאורך ימים ארוכים גלימה של מי שאיננו אוהדים או מחבבים. ובמילים אחרות: לא טוב להיות מישהו ללא חוט שידרה משלו. יש משהו בעייתי בזיוף מתמשך, בנוסח של "הקול קול יעקב, והידיים ידי עשיו". האימוץ המאולץ של התנהגות תיפקודית מסויימת, לאורך תקופה ארוכה מדי עבורנו, עלול לשאוב יותר מידי אנרגיות נפשיות.
אצלך המצב הוא שתקופת ההסתגלות של כמה חודשים חלפה, ולכן טוב לבחון את מה הפסיכולוגיה התעסוקתית מכנה ´כישורים´, לעומת מה שנקרא ´נטיות´. הכישורים הנם היכולות שלך. יש להניח כי אתה יכול לטגן חביתה, ונניח גם שאתה יכול לגדל אווזים. האם אתה עם נטייה לעסוק בבישול? עם נטיה להיות חקלאי?
ובמילים אחרות: כנראה ובמקרה שלך הגעת למצב בו הכישורים הנדרשים למכירות הנם קיימים (והרי אמרת שמשכורתך טובה), אבל הנטייה התעסוקתית שלך אינה מתאימה לתחום. טוב להבין את הנושא הזה באמצעות מה שברור לנו מתחום האהבה וההתחברות הזוגית: יש לנו כישורי התחברות להרבה אנשים/נשים, אבל הנטייה שלנו היא לטיפוס כזה ולא אחר.
ולסיכום: אתה מצוי במצב טוב יחסית, כי עבודתך שוטפת וממשיכה לפרנס אותך, ואתה יודע שהפתיל כבר מתקצר, כך שההכנות לקריירה הבאה יכולות להעשות ללא לחץ. עליך לקבל הכוון תעסוקתי, ובצעדים מדודים להתחיל להתקדם לקראת הקריירה הבאה שלך, ששם תנסה לשלב את כישוריך עם נטיותיך.
מגדת עתידות
לפני כמה זמן רציתי לדעת מה יהיה בגורלי, בעיקר מבחינת מה שקורה לי במקום העבודה, והתעסוקה בכלל, והלכתי למגדת עתידות. דבריה השפיעו עלי- וזה מפריע לי מאוד. אני לא מרוצה מעבודתי ומרגישה תקועה, והיא אמרה לי שבשום אופן לא כדאי לי לשנות מקום עבודה, ושעלי להסתפק במה שיש ולא לשנות כלום בשנה הנוכחית. אנא אל תאמר: "אז למה הלכת אליה"?. אני מבקשת לא למקד על זה את הדיון כי זה דבר שנעשה. מה שחשוב הוא: איך ממשיכים מכאן הלאה?
תשובתי:
אף אחד לא אוהב מצבי אי וודאות, עמימות, וחוסר הצלחה. ולכן סביר להשען על משהו או מישהו. נאמר כבר: ´צדיק באמונתו יחיה´, ולכן העניין, כפי שאמרת, הוא לא למי הולכים, אלא האם הולכים למישהו.
ודעתי היא שטוב שהלכת.
פריצת הדרך ממקומך הלא נעים - היא העיקר.
וטוב יהיה אם מגדת העתידות תהיה הסמן לנחישות שלך לצאת מהמבוך, דהיינו: טוב יהיה אם היא תהיה ההתחלה - אבל לא הסוף. גם תחושת הערעור שלך על מה שאת חווה בעקבות המסע אליה - היא דבר טוב. טוב לקבל יעוץ, אבל טוב להשאר האדון על גורלך, עם זכות ערעור. תחושתך שצריך להמשיך לפעול למען עצמך - היא התוצר המרכזי, וזה מתחיל לבצבץ באמצעות הפנייה אלי, וטוב שתמשיכי עם זה. פני הפעם למישהו מה´ממסד היעוצי´. נסי גם את זה.
תקופת בלבול וגם נפילה
אני גבר בן 42 ומרגיש קשיש . אשתי היא "הכי הכי" בשבילי, והיא ערנית ותוססת בחיי העבודה והילדים - ואני נעשיתי כבד ופסיבי. כמובן שגם יש ירידה חדה בתפקוד המיני. לקחתי פעם ויאגרה וזה היה מצוין, אך אני פוחד ליצור תלות נפשית ולתפקד רק עם זה, כי זה לא טבעי. אני מנסה להתגבר ע"י כך שנרדם בערב מוקדם מאד, וזה לא עוזר, ואפילו משאיר את אשתי מתוסכלת. אני כבר לא יודע מה לעשות.
תשובה
גישה פסיכולוגית מרכזית מציעה לטפל בקשיים שלנו באמצעות שינוי אמיתות, תפיסות עולם, ותהליכי הסקת מסקנות. ברוח הזו אני מציע לבחון את הלך מחשבתך, ומעשיך:
התבוננת בעצמך (הבחנת בעייפות), וניסית לטפל בחולשה הפיזית שלך (ללכת לישון מוקדם), ובחוסר החשק המיני שלך (ויאגרה).
יש להניח כי "תפיסת העולם" שלך היא שהגבר שבבית הוא האמור להיות היותר חזק ואיתן, רב-און וסוער, וכו´ - בהשוואה לאישה. ואם לא כך הוא - עליו לקחת את עצמו בידיים.
הצעתי לכל מי שסבור כך, שיחליף את הדיסקט.
כמו שיש לנשים זכות להיות מתוסכלות מעולמן, כך לגברים. וכמו שנשים רבות חשות שההתיחסות הגברית כלפיהן מעיקה, אז כך גם לגברים יש פעמים רבות תחושות תסכול מהשותפה שלהם. ובקיצור: הצעתי היא לראות את הזירה המשפחתית כולה, ובתוכה את המכלול הכלכלי והתעסוקתי - כמייצרים את מצב הדיכדוך. אני מציע לך לחפש את תהליכי חיים שאינם מניבים משובים חיוביים מספיקים, ובקושי לממש ציפיות לכן לנסות לחפש שינויים מערכתיים, ולא פרטניים-אישיים. ואם נפלה בחלקך הזכות להיות עם אישה שהיא נפלאה עבורך - יש להניח שכדאי להתבונן בעולמך התעסוקתי.
גילאי ה 40 ידועים כתקופה פסיכולוגית של "חשבון נפש נוקב", עקב ההתבוננות במה שקרה לנו מראשית כניסתנו לתחום התעסוקתי והמקצועי, ולקראת הגיענו לנקודת "קו פרשת המיים" מבחינת הקריירה . תהליך חשבון הנפש הזה לוקח אותנו למחוזות של "אילו":
אילו היינו הולכים לתעסוקה אחרת... ואילו היינו נשארים ולא עוזבים את מקום העבודה שלפני עשר שדנים... או, לחילופין - אילו היינו עוזבים לפני שלוש שנים, ו...
גילאי ה 40 הנם תקופה טובה לא רק לחשבונות, אלא גם לשינויים. בד"כ, המרץ מפעפע מחדש כשעושים דבר כזה בצורה יזומה ולא כפוייה.
נדרשים לשם כך תהליכי הכוון תעסוקתי, תהליכי תקשורת זוגית ומשפחתית, והרבה תהליכי בחינה וקבלת החלטות של אופציות. יש אלטרנטיבות "קטנות", כמו בקשה לממונים לעבור תפקיד, ויש "מהפכים" - כמו הקמת עסק עצמאי חדש. מכל מקום, טוב להסתייע בתהליך פסיכולוגי שמתפרש על טווח זמן סביר, ולא לתלות את התקווה בכדורים שמרוממים את המרץ או את הזיקפה. תוכל גם להסתייע בתהליכים סדנאיים: עיין באתר שלי, על סדנת "חיפוש תעסוקה ושינוי בקריירה", שנפתחת בעוד כשבוע.
רוצה להתחיל את האוניברסיטה של החיים
אני אמורה לסיים תואר ראשון. העבודה הנוכחית שאני עובדת בה כבר שנתיים אינה מקצועית, והיא גם שוחקת אותי נפשית. המקצוע שלי הנו בתחום הכספים, ואני רוצה סוף סוף לראות את עצמי מרוויחה מזה, ולא מעבודות פשוטות. בעייתי היא מורכבת: א. ההסטוריה התעסוקתית המקצועית שלי היא לא מרשימה, ויש סטודנטים אחרים בגילי שהשיגו הרבה יותר, ב. נפלתי בראיונות לחיפוש עבודה מקצועית בתחום שלי: כל תשובה שאמרתי לא שכנעה את המראיינים. ג. כשנשלחתי למבחני מיון - זה הפך למין סיוט בפני עצמו.
תשובה
פנייתך מעידה על כוחות שקיימים בך, לסיבולת ולהתמדה, וגם להערכת מצב - וזו תשתית טובה להצלחה בכל מקצוע. כדי לעבור את החסם הנוכחי של הקלטות בעבודה מקצועית, טוב תעשי אם תנקטי בצעדים המתחייבים:
1. תהליך הכוון תעסוקתי, שיזהה את סוגי התעסוקה המתאימים לך, בתוך התחום המקצועי שבחרת. יש הבדל, למשל, בין הוראת תחום הנה"ח בבתי ספר, לעבודה במערכת המיסוי הממשלתי, לעבודה בהכנת משכורות, לעבודת ביקורת של רואי חשבון, ולעבודה כיועצת מס. בקיצור: אל תלכי על כל דבר. תשארי קשובה לנטיות הטבעיות שלך.
2. הכנה ואימון בצעדים המתבקשים לחיפוש עבודה, כולל מכתבים, דיבור טלפוני, הכנה למבחנים השונים, לראיונות, וכו´. פעמים רבות יש לאנשים אינטליגנטיים מאד דרכים לא ראויות לחיפוש עבודה. המסגרת האקדמית אינה מלמדת את זה, ולכן אין פלא שעלול להיווצר קושי בעניין.
סביר מאד להניח כי לעניינים שפרטתי, אין טעם לפנות לסיוע אינטרנטי, כי הסיכוי אפסי שהדברים שתלקטי פה ושם יוכלו להוות תחליף להערכות נכונה. נהפוך הוא: חבל על הזמן שחולף תוך תסכול ואי מיצוי יכולותייך. מדובר בתקופת סיוע שהיא קצרה יחסית, ושסיכוייה לסייע גבוהים.
אין תעסוקה - אז אין סקס. מהי תאורית הקשר?
בעלי ממובטלי ההי-טק, ועקב הולדת בננו, הלחצים הכלכליים הוחרפו. הורי חילצו אותנו בכך שעברנו לביתם, ששם יש לנו שני חדרים בשביל עצמנו עם הרבה פרטיות. למרות זאת בעלי אינו מתמקד בחיפוש עבודה או בהשלמת התואר השני. היחסים ביננו קשים, והסקס נעלם. מה לעשות?
תשובה -
פעמים רבות הגברים צריכים את תחושת השליטה, כדי שירגישו טוב בכלל, ובעלי אנרגיה ליצירת פעילות חברתית, אינטלקטואלית וגם מינית. התופעה של ריחוק וניתוק רגשי ומיני הינה שכיחה, כאשר הגבר חש ש´גבריותו´ הפסיכולוגית מנוטרלת. הגברים מרגישים מאד נחותים וחסרי ערך מחוסר יכולתם להיות מפרנסים מוצלחים.
יתכן והמגורים אצל הורייך הנם פתרון כלכלי טוב, אבל כזה שהמחיר הפסיכולוגי שלו גדול, עקב הגברת תחושת חוסר היכולת שלו לכלכל את חייכם, ועקב כך שהשליטה בהתנהלות הכלכלית הוצאה מידיו או ידיכם. יתכן שמעורבות הוריך בטיפול בתינוק, עקב הקירבה הפיזית שנוצרה - עוד הוסיפה אצל בעלך את התחושה שהוא נהיה פחות חשוב.
במידה ויש משהו בכיוון שהעליתי, הרי שטוב אם תתחילי מסכת יחסים "חדשה" עם מינון גבוה של פירגון ותמיכה בבעלך.
אם העניינים אינם מקבלים תפנית חיובית במהלך השבועיים-שלושה הבאים - מומלץ לפתוח בתהליך ייעוצי מקצועי – כי הריחוק של בעלך הוא תגובת נגד חריפה למכלול שלם של התייחסויות ונסיבות שמאיימים עליו.
מדרון חלקלק, בגבולות שבין קירבה לפיתוי
אני מורה לתלמידים אחרי צבא. לתלמיד שלי לשעבר, קרה אסון בבית והחלטתי לשמור איתו על קשר טלפוני, כדי לעודד אותו ולסייע לו. התקשרתי בערך פעם בשבועיים לשיחה קצרה, ותמיד הוא ענה בשמחה. בשיחתנו האחרונה הוא פתאום נעשה מאוד אישי, והתעניין במצבי המשפחתי. התחמקתי בעדינות, ואז הוא ביקש ש"אעזור לו למצוא נערה". זה היה קצת מוזר, אבל נעניתי לאתגר ולאחר שבוע התקשרתי אליו ואמרתי לו שיש לי מישהי בשבילו. הוא ענה בכעס לא אופייני, שנגמרת לו הבטריה, ושיחזור אלי. מאז לא שמעתי ממנו, כבר שבועיים. מה יכולה להיות הסיבה להתנהגותו? חשבתי שהוא ישמח.
תשובה -
עניין ´הגבולות´ בתוך מערכת יחסי עבודה הנו מורכב מאד. האם טוב לאמר "את/ה נראה יפה היום"? האם טוב לתת חיבוק מנחם בעת צרה, או נשיקת ´מזל טוב´ בעת קבלת פרס כלשהו? לעניינים הללו אפשר להתייחס בקשיחות - ואז בטוח שלא נכנסים לצרות, אבל גם מתרחקים מהתנהגות אנושית.
כאשר מפעילים שיקול דעת, טוב לקחת את מידת הזהירות. ועצתי לקריטריון של שיקול הדעת: כיצד העניין יתפרש בצורה הכי לא רצוייה לך…. וטוב להתייעץ עם גורם שלישי!
במקרה שלך, את זו ששימרת את הקשר. האם יתכן ששידרת לו משהו סמוי בנוגע להתענייינות האישית שלך בו? כשפנה אלייך בעניין הבחורה - הרגשת במבוכה, ובכל זאת המשכת. מדוע? הרי היתה לך תחושת אי נחת מהפלישה למצבך האישי, והתעלמת, והמשכת ללכת במסדרון הארוטי-מיני. אם גילך קרוב לשישים, אז ניחא. את "נקייה". אומר לך שכדאי שתלמדי מהעניין שתסתפקי בלהיות דודה טובה לבני משפחתך, וזהו. אבל אם גילך בסביבות השלושים – אז תשובתי היא שנכנסת כאן לחיזור, שכנראה החמיא, אבל הביא אותך למה שנקרא בשפת האתיקה: מדרון חלקלק. תבדקי עם עצמך האם היה סביר לצפות ממך להבין את המשמעות החיזורית של הקשר המתמשך.
ויש מסר, שיכול להוות לקח עקרוני למנהלים, מורים, רופאים, מפקדים, וכו´ - מהמקרה הפרטי הזה: אנחנו צריכים להיות אחראים על מה שמשדרים לכפיפים שלנו. גם על הפרשנות שלא התכוונו אליה, בתנאי שהיא סבירה.
לסיכום: יחסי התעניינות - זה דבר טוב. יחסי קירבה - זה דבר בעייתי!
מהו לחץ, בשפת הפסיכולוגיה?
לחץ הנו תגובה טבעית של הגוף, לכל ארוע שדורש מאיתנו יתר תשומת לב או שימוש לא שגרתי במשאבי אנרגיה.
לחץ הנו ארוע פיזיולוגי.
מתח, ובדרגתו החמורה: חרדה, מתרחשים כאשר איננו יכולים למצוא את המשאבים הדרושים כדי להענות ללחץ שנוצר, או כשהתגובה שלנו אינה מתאימה מספיק לדרישת הארוע המסוים.
מתח וחרדה הנם תופעות פסיכולוגיות.
כולנו חשופים למצבי לחץ נסיבתי.
הרי יש עליות וירידות בלתי צפויות בדרישות שמופנות כלפינו, בהרבה תחומי חיים, ודברים רבים תלויים בעיקר בגורמים חיצוניים, דהיינו כמעט ולא בנו.
אבל: מצבי לחץ, שמכניסים אותנו למתח, אינם בהכרח דבר בעייתי או שלילי, כשמדובר במינון נמוך: חלק מאיתנו פועלים מצויין דווקא כשהנסיבות נהיות לוחצות מהרגיל. כולנו מכירים את התופעה של לדחות דברים עד לרגע האחרון. זוהי פעילות של השכל הישר, אצל רבים, שלמעשה מייצרת באופן יזום מצב לחוץ, כדי שתחושת המתח תסייע לנו לתיפקוד טוב יותר.
אז למרות שלא כל לחץ הנו דבר גרוע, לחלק גדול מאיתנו לא רק שאין יתרון כלשהו ממצב לחוץ, אלא שיש בו קושי רב, ותשלום של מחירים נפשיים, עקב ההתמודדות עם דרישות המצב הלוחץ. זהו המצב של חרדה נסיבתית.
חרדה נסיבתית מאד אופיינית למצבי עבודה שונים, שבהם צריך להפגין ידע, לפגוש מתחרים, לשאת בכשלונות והפסדים, וכו´. סיטואציות חברתיות שידועות לשימצה, הן מצבים בהן צריך להתחבר (החל משכנים חדשים, דרך השתתפות בקורס שמחייב עבודת צוות, וכלה במפגש פנויים/ות). סיטואציות עבודה שקשות רבים, הנם מצבי ראיון של חיפוש עבודה, או של הערכה שנתית. התלמידים מביננו (ולימודים זה בעצם עבודה) יודעים שבחינות הנן מצב לא נעים, מגיל שבע עד שבעים.
ועניין אחרון חביב: האם אדם לחוץ הוא ´כולו לחוץ´, או שיש בו, במקביל, אזורי רוגע וגם אזורי לחץ?
כדי לענות על השאלה, כדאי להתבונן באנשי/נשות עסקים, שלאחר יום עבודה רווי לחץ ומתח, הם מעדיפים לישון לבד, וככה מונעים את חרדת המפגש עם דייט אפשרי. מסקנה: לחץ ומתח הנם מפגעים ´אזוריים´, ולא כוללניים.
חיסון נגד לחצי עבודה, וגרורות בדמות תחלואה נפשית וגופנית
כמה מילים על מניעת לחצים מתחום חיי העבודה, העסקים והניהול:
כולנו מתקשים, ואפילו נלחצים, ביום כזה או אחר, בחיי העבודה, העסקים והניהול שלנו.
נכון שיש לנו ביטוחים שונים ומגוונים, וכבר שמענו על כאלו שהתגברו על מיגרנות, אולקוס, התקפי לב ועוד עונשים כאלו - אבל הרי מוטב שלא נגיע למצב שבו הלחץ יגבה את המחיר…
להלן אני מפנה כמה שאלות-תשובות, שיסייעו לאבחון עצמי של רמת הלחץ. ניתן להעזר בסקירה הזו כאילו ומדובר בשילוט הכוונה על תוואי תנועה ראשי, שנותן כיוון לעבר הדרכים שכדאי לנקוט בהן, להקלה או לפתרון המצוקה הלוחצת.
1. האם יש תחושה של העדר ביטחון עצמי בהתמודדות עם מצבים לוחצים בעבודה?
אם כן, לא כדאי להמציא את הגלגל לבד. מומלץ להוועץ עם חברים, או להשתלב בקבוצת הדרכה או תמיכה, בנושאים המקצועיים. כשמדובר בנושאים ניהוליים, ראוי להסתייע ביעוץ ארגוני.
תהליכי העצמה אישית, בתחום המקצועי או האישיותי - שהם ארוכי טווח, יהיו החיסון האופטימלי. ספורט, כמובן, הוא דבר בריא, ובמצב שכזה - ממש חיוני. זוגיות מפרגנת ומיניות מהנה - הנן האנרגיה הטבעית המשמשת כתרופת פלא.
2. האם תחושת המתח קשורה להעדר עניין בעבודתך, או לשחיקה תעסוקתית שלך?
אם כן, כדאי להודות שהחיים אינם פיקניק, ולפעמים אין ברירה וצריך ´לסחוב´ כדי לשמור על מקום העבודה וההכנסה השוטפת. אבל, בהבט נוסף, בד´כ מסתבר כי לרובנו מידה סבירה של ברירה ובחירה. להרחבת הפרספקטיבה מומלץ להעזר בעין ואוזן ´זרים´ כדי לקבל יעוץ אובייקטיבי. ימי מיתון עם מצבי פרישה מאולצת או הצעות לפרישה מוקדמת הנם דווקא מועד מתאים לטיפול שורש בתחושות הללו.
3. האם מדובר במתח עקב פחד מכישלון עסקי או ניהולי? פחד מפיטורים?
הצלחה קודמת מגמדת את הקושי, וכישלון קודם מעצים אותו. אינשטיין אמר שהכל יחסי. הפסיכולוג יאמר שבהסטוריה יש הרבה מהעתיד.
רקע אישי של כשל או בעיות במקום העבודה מגביר את תחושת הלחץ, וראוי לכן להתמודד עם
המטלות השוטפות בצורה אחרת מאשר בעבר. לא כדאי להקלע למצב שהציפיות השליליות מגשימות את עצמן.
להכנה שכזו יש צורות רבות ומגוונות: אולי לקבל שוב הדרכה מקצועית, אבל באסטרטגיות למידה שעוד לא נוסו; אולי לבקש משוב מהממונה, כדי לחדד את ההבדלים בין מה שראוי ומה שלא ראוי לעשות. אפשר לבצע משוב עצמי, באמצעות שאלונים, שיחה עם לקוחות או הועצות עם פסיכולוג ארגוני.
4. האם הלחץ שלך מופיע במצבי עימות אישי (מפגשים שבהם יש עוינות, צעקות, תככנות)?
כנראה וטוב לך להתכונן ´אחרת´ למפגשים אישיים, או צותיים, באמצעות סיגול דרכים חדשות לניהול מו´מ ותקשורת בינאישית. מדובר, למשל, באימון באסרטיביות, ולחילופין, באימון בדרכי תגובה לא אלימות, לא ´סוגרות´ ולא מניפולטיביות. הפסיכולוגיה לשירותך…
5 . האם מדובר במתח עקב נסיבות שלא בשליטתנו (תאונות, תקיפה מצד לקוחות עויינים, תקלות ממכשור קריטי)?
כאן יש מקום רב ליעוץ ארגוני והנדסי שמבנה מחדש את תנאי העבודה בצורה שמרחיבה את יכולת התימרון וההחלטה, ומאפשרת יותר שליטה ב´בלתי צפוי´ החזוי.
6. ואחרון ברשימה: כמו שהעבודה מקרינה על חייך האחרים, כך מצבך הכללי משפיע על עמידותך בלחצי העבודה:
אם מצבי החיים שלך סוערים ולחוצים מנסיבות כמו: זוגיות, מאבקי ירושה, ילדים בגיל בעייתי, וכו´, או אם יש לך הסטוריה אישית רפואית-פסיכיאטרית - לא כדאי להמר. מצבי לחץ פשוטים בעבודה יכולים לשמש כגרוי שיעורר ויסחוף לחרדת יתר, ומכאן לחוסר איזון רגשי. מומלץ להקדים תרופה למכה. יפה שעה אחת קודם לטיפול תרופתי, פסיכולוגי או פסיכותרפויטי.
כיצד לנצל הבזקי רעיונות?
אני בתפקיד ניהולי, ובארגון עם בעיות קשות שדורשות יצירתיות רבה כדי ´לעבור את היום בשלום´.
שמעתי פעם הרצאה על מנהלים בקשיים שהסתייעו בהבזק של רעיון שהיה עולה במוחם. מדי פעם יש לי ´הארות´ לפתרונות, אבל הם הבזקים שנעלמים. שאלתי היא: מה ידוע כיום על ניצול ושימוש של הבזקי רעיונות?
תשובה
הבזקי המחשבות, בין אם בצורת משהו ציורי או פלסטי עמום, או בתבנית מילולית - ראויות להרבה תשומת לב והתחשבות כמשהו משמעותי ויקר המציאות. הפסיכולוגים ילכו לכיוון של האסוציאציות שמהוות קשר וגשר לעולם המרוחק והעלום של הבלתי-מודע, וזה אומר שכדאי להפוך ולהפוך במשמעות של ההארה/הבזק, כדי להכיר טוב יותר את רגשותיך. באתר שלי www.dr-yosi.com
תוכל לראות מאמר קצר על משמעות האסוציאציה לתועלת קבלת ההחלטות באמצעות מה שמכונה אינטואיציה.
אלו שעוסקים בנושא היצירתיות, רואים בהתרחשות הזו ברכה בשל הערך הייחודי והפורץ מסגרות שיש לאותם הבזקי מילים ורעיונות. לטובת הדבר הזה הומצאו סוגים שונים של ´טייפ-מנהלים´ (אבל גם נייר ועפרון פשוט יכולים להיות בסדר) - שמתפקידם לתעד את ההבזקים הללו, ולהשתמש בהם כקצה חוט יצירתי לפתרון בעיות .
תוכל לעיין בהרבה יישומים ברוח הזו אצל מחבר בשם בונו, שעסק בהבניית תהליכים יצירתיים, ו´לכידת רעיונות´.
מצב תעסוקתי רוטט ועיצבוב רוטט בעין
חרדה, עצבנות ו ´טיקים´ -
קשה לי להפריד בין עבודה לבית. אני מועסק כעת במשהו מעניין ומתגמל – אבל זמני לעוד שלושה חודשים. יש לי רקע של חוסר עבודה. בבית אני מוצא את עצמי חרד וחושב על העבודה, כלומר על ´קייסים´ שונים שטיפלתי בהם באותו יום או לפני כן, וזה נורא מטריד.
אני מבחין שבחודש האחרון יש לי מעין ניתור מתמיד של שריר בעפעף (טיקים), ואמרו לי שזה מעצבים. האם יש לך איזה טיפ עבורי בנושא הזה ?
תשובה
החשש הכללי אודות יכולת ההשתכרות (נושא 1), וחרדה ספציפית עקב התעסוקה הנוכחית שעתידה להסתיים בקרוב (נושא 2), שמשולבים בהעדר ביטחון עצמי ביחס לקייסים (נושא 3) - הם תסמונת שלמה, שצריך לפרק אותה.
יתכן וכדאי למצוא מסלול תעסוקתי אחר שיתאים לך, ויתכן וכדאי לסגל מיומנויות עבודה נוספות, שיגבירו את טיב עבודתך והאופן בו תוערך בה. זו פעילות ייעוצית אחת, שהיא ממוקדת בהכוון תעסוקתי, דהיינו אינה אורכת חודשים, אלא כמה מפגשים בלבד.
ההשפעה הנפשית על ההתנהגות העצבית הנה תופעה ידועה ושכיחה. יש להניח כי התהליך הבסיסי המתבקש הוא הורדת רמת הלחץ הנפשי באמצעות תכנון תעסוקתי יעיל, וזה מחזיר את התשובה כמה שורות למעלה, להכוון התעסוקתי שהצעתי. מה שיסייע באופן מיידי לעניין הטיקים, תהיה כנראה הדרכה על דרכי הרגעה של השרירים הרגישים, באמצעות תנועות שרירים מבוקרות, ותרגילי נשימה - וזה משהו שגרתי בתהליך פסיכולוגי שמאפשר הורדת רמת לחץ, והעניין נלמד ומתורגל מהר, דהיינו במהלך מפגש או שניים.
הסבה תעסוקתית?
שאלה: מדוע למרות כל הידע והתארים – אני לא עובר…
יש לי תואר שלישי, ואני מלמד במכללה. אני נתפס כמורה משעמם ומונוטוני. הדירוגים בשבוע האחרון, לקראת סוף הסמסטר - אף נמוכים מלפני שנה. אני מאוד לחוץ. ניסתי הכל: שאלונים, משחקים, דיונים, וכו´. השתתפתי בסדנאות לשיפור ההוראה, אימצתי שיטות הוראה חדישות, הכנסתי עניין, אך לשווא.
תשובה
עניינך מוכר לי כמלמד במכללות...ולכולנו יש נפילות.
ראשית - משהו כללי מאד: בכל המקצועות הפרופסיונליים יש נטייה של ציבור הלקוחות לגמד את ההערכה בשל הידע והתארים, ולהיות מאד ביקורתיים ותובעניים לשירות, עניין, יחס, וכו´. אל תצפה שיתרשמו מהתעודה שעל הקיר, שהתקבלה עקב מאמצים שהוכחת אי פעם לאנשים אחרים.
שנית, משהו ספציפי על עבודתך: הבעייה העקרונית אצל מרבית המורים באקדמיה, היא שמי שבילה שנות חיים בלמידה (כסטודנט) וכחוקר (בתיזה ובדוקטוראט) - צריך למצוא את פרנסתו במיומנות ההוראה - שבכלל לא התאמן ועשה אותה. ההוראה אמנם קשורה ללמידה, אבל היא בכלל לא אותו דבר, כי המיומנויות שונות.
בארגונים רבים יש חלוקה ברורה של המלאכות: מי שטוב בהבנת דברים (למידה, מחקר, וכו´) יושב במחלקת המחקר או המידענות. מי שטוב בהבהרת הדברים, מצוי במחלקת ההדרכה או הייצור.
אז עד כאן הבהרתי את פשר העניין. אבל שאלתך היא לא למה זה קרה, אלא: מה עושים.
לפעמים טוב להתאמן שוב ושוב, ולקחת יעוץ מקצועי בעניין. מכיוון שניסית, הרי שיתכן ומיצית, דהיינו: יתכן שההתאמה שלך להוראה הנה לא ממש טובה, ואתה מבזבז את כוחותיך לריק.
הסבה תעסוקתית - לכל אחד ובכל גיל: הסבה מקצועית היא דבר שרבים וטובים עוברים. יעוץ תעסוקתי הוא הכיוון. מדובר בכמה מפגשים, ולא בתהליך של חודשים. את המעבר לעבודה מסוג אחר ניתן לעשות בהדרגה, תוך כדי צמצום שעות ההוראה, ובדיקת השתלבותך בתחום אחר.
לחצי חיים ולחצי עבודה: השילוב הקטלני
אני קמה לאחרונה עם תחושת מחנק, ולמרות שמתגברת, העניין חוזר על עצמו פעמים אחדות במהלך העבודה. נכון שיש מתחים בבית (הבת בגיל ההתבגרות…) אבל זה מוזר שהתופעה חוזרת שוב לא בעימותים איתה, אלא בעיקר כשיש לי מפגשי עבודה עם בעלי סמכות. אין לזה הצדקה, כי אני עובדת שנים רבות בתחום, עם נסיון, הערכה, וכו´.
תשובה -
מצבי עומס גורמים למנגנוני בקרה פנימיים וחכמים בגופנו ´להדליק נורה´, או זמזם, בדיוק כמו שחיישנים חכמים ברכב או במטוס עושים את זה. יש מצבים משפחתיים ואישיים, ויש תעסוקתיים, ויש את ההשפעות ההדדיות והמצטברות של מה שעובר עלינו בשני התחומים הללו. עומס זה עומס, והגוף חכם מספיק כדי להתריע לנו על עצמנו...
עד כאן ההסבר העקרוני. את חיפוש מקורות העומס ניתן לעשות לבד, או בתהליך ייעוץ שהנו שגרתי בפסיכולוגיה המשפחתית וגם התעסוקתית.
הנסיון הקודם שלנו שהצטבר ממקרים דומים מסייע לפעמים לפתור את הבעייה,אבל לא תמיד הוא ממש מספיק. ככל שהסיטואציה הכללית במשפחה או בעבודה הנה רווית טלטלות וקשיים (כולל ה´מצב הכללי´), או שיש תפנית משפחתית או מקצועית ספציפית בחיינו - יתכן ואיננו מוכנים לה עד תום, וסביר לכן שמנגנון הבקרה הגופני-נפשי יתחיל את פעילותו. זה סימן מובהק לכך שעלינו להסתייע במה שעוד לא ניסינו.
לאור זיהוי הסיבה, ניתן לתכנן את דרכי המענה.
- לפעמים יש להוריד את העומס ע´י ברור הקשיים הנפשיים והחברתיים שבחיים האישיים והמשפחתיים.
- לפעמים אפשר להקל על העומס התעסוקתי בלבד, ע´י חופשה, למשל – ואז לפנות אנרגיות נפשיות להתמודד כראוי עם הקונפליקטים המשפחתיים.
- לפעמים, באופן פרדוכסלי, אפשר להקל על תחושת העומס דווקא באמצעות תוספת מאמצים - אבל תוך הגוונת הפעילות התעסוקתית.
- פעמים רבות יש להסתייע בתהליכי אימון או התמקצעות, ואז מתפנית אנרגיה נפשית לטיפול בקשיים אחרים.
- יש גם מצבים, שהם היותר חריפים, בהם כדאי להסתייע בתהליכים פסיכולוגיים של הקהייה כדי להעלים את תופעות המחנק – במקביל לדברים האחרים שציינתי.
למצוא מה שמתאים נראה משהו שאינו אפשרי
סיימתי תואר ראשון ושני בהצטיינות, ועברתי בהצלחה מבחנים לתפקיד יוקרתי בשירות המדינה, אלא שמאז (למעלה משנתיים) היו הקפאות של קבלת עובדים. אני עובדת בינתיים בעבודות מזדמנות, וכבר דחיתי שלוש הזמנות לכניסה לעבודה קבועה בהוראה. חיי האישיים ´צולעים´ כי איני בשלה למחויבות של ממש, כי אם אתקבל לאותו תפקיד שאני רוצה בו - אעבור לחו´ל. אני לא רחוקה מלהיות בת 30, ועדיין בתחושת תלישות. מה אתה מציע?
תשובה -
מידת המרכזיות של חיי הקריירה, לעומת אספקטים אחרים בחיינו (משפחה, חברים, תחביבים, דת, וכו´) היא עניין שמשתנה בחיינו, לאורך שנות התבגרותנו. מרביתנו מתמקדים בגילאי ה 25-30 , בו זמנית, בענייני בחירת מסלול לימודים וקריירה וגם בחירת בן/ת זוג לחיים - כשהמרכזי יותר הוא עניין הזוגיות. כך למשל, אם בחירת בן/ת הזוג מצריכה דחיית לימודים בסימסטר או בשנה, או אם מדובר בעזיבה למקום מגורים חדש – אצל רובנו הדבר יתבצע, למען העניין הזוגי.
בגילאי ה 30-40 יש יותר נכונות לרכז את חיינו באזור תחום הקריירה, ומכאן כל הסיפורים על דור ההיי-טק שמוכן לעבוד סביב השעון, או סביב הגלובוס, ולתת לילדים צלצול או מייל של נשיקת לילה טוב. אצל חלק מהקרייריסטים האלו העניין עובר בתחושת אופוריה רוויית אדרנלין וכסף, ואצל חלק – במשברים אישיים והוריים. זה אומר כי אנחנו חיות חברתיות, וכאשר חיינו מנותבים אך ורק סביב ענייני קריירה – יש סבירות לסכנה כי משהו בהתנהלות הנפשית שלנו יפגם.
מתקופת גילאי ה 20, לאורך לימודייך, ואח´כ מהזמן בו החלטת ללכת על אותו תפקיד נחשק - את נתת משקל מועדף לתחום הקריירה. לא שקלת תהליכי פשרה, כמו למשל: התחלת עבודה במסלול שהוא בכל זאת סביר, והתחלת קשרים זוגיים תוך הבהרה שתכניותיך כוללות מסלול קריירה מסויים.
דגם התנהלות חייך שונה לעומת האחרים בגילך, וכדאי שתשאלי מדוע.
לאור המחירים הכבדים של סגנון חיים שכזה, מומלץ לך להעזר בהליך הוועצות פסיכולוגי מקצועי. סביר ללכת לשני כיווני התבוננות: האם מדובר במעין פינוק, או עיקשות, בסגנון של: או זה, או לא צריך כלום… - שמצביע על דגם אישיותי עיקש ומקובע? וכיוון שני: האם ההעדפה הזו מצביעה על קושי לייצר מערכות רגשיות-זוגיות-מיניות, שמסוגלות להיות ´מרכז העולם´.
מתקבלת לעבודה, ומיד מפוטרת... וזה סדרתי
התחלתי עבודה לפני כחודשיים. פוטרתי, ואמרו לי שאין מספיק עבודה. ככה נאמר לי, אבל אני בסיטואציה הזו כבר כמעט שנה וחצי, מאז השתחררתי מהצבא. זה מאד פוגע באגו שלי. אני משתדלת, ולא אומרים לי כלום, או שפעם אמרו שבעצם לשיווק צריך מישהי יותר מבוגרת, ותמיד מודיעים לי שאין ברירה, וכו´. קשה לי להרדם, ולחשוב שעוד פעם המרוץ המטורף אחר מקום עבודה מתחיל.
תשובה -
יש שלושה תחומי יעוץ פסיכולוגי-תעסוקתי שקשורים כנראה בענייך, ומתוכם תוכלי לבחור מה יותר מתאים לך כקצה חוט של פתרון.
תחום ראשון – זיהוי ההתאמה הבסיסית שלך לכיוון תעסוקתי כלשהו. יש כאלו שאומרים: ´אני מוכן/ה לכל עבודה´, וזה טוב. אלא שהמציאות האישיותית היא שיש עבודות רבות, כמו טיפול בילדים או בנוער מנותק, או מכירות, או תיוק, או הפעלת מועדונית לקשישים, או נקיון וחדרנות – שממש אינן מתאימות לכל אחד. וקל לנבא את התסכול, כי מי שמוכן ללכת לכל דבר באמת משתדל – אבל ממש אינו מתאים, ואז העניין מתנפץ. אז לעניינך הראשון הומצא מה שנקרא הכוון תעסוקתי. זהו תהליך יעוץ קצר מועד, דהיינו כמה מפגשים, שבו מתבשלת רשימת תעסוקות שהן יותר מתאימות, ופחות מועדות לכישלון.
תחום שני – תהליך הכניסה לעבודה. בהרבה מקומות בחיים יש את העניין של חשיבות הרושם הראשוני, שמתגבש אצל הזולת בזמן קצר יחסית, שלפעמים אורך שניות, לפעמים שעות, ואולי ימים. לא יותר. אין דבר כזה: ´מאה ימי חסד´. הכניסה לעבודה צריכה להתנהל כמו פרוייקט קריטי, שזמנו קצר, וחשיבותו עצומה. צריך להעזר באנשים מהמקום הקולט, בחברים שמכירים את העבודה, בקריאה מוקדמת, ובטקט האישי. למי שיש נסיונות מרים מאחריו – מומלץ להעזר ביעוץ מקצועי מפסיכולוג תעסוקתי/ארגוני.
תחום שלישי – המסגרת הנפשית והחברתית שיש לך בכל הקשור בחיפוש העבודה, ובהתאקלמות למה שמצאת. מדובר בסגנון החיים הכוללני, שצריך להיות שזור בו זמנית: בתהליך נמרץ של חיפוש עבודה, עם תהליכי התרגעות - באמצעות בילוי חברתי, ספורט, תרגילי הורדת מתח, וקירבה אינטימית זוגית או חברתית. טוב לכן שתשתפי הורים, אחים, חברים, וכו´ במה שקורה. יעוץ פסיכולוגי יכול לסייע
שאלה על סיכוי תעסוקתי -
אני בן 30, עם תואר שני בספרות, ומאד מתוסכל מזה שפרט למשרה עלובה בהוראה, או להמשיך עוד כמה שנים בבועה האקדמית כדוקטוראנט – אין לי סיכוי למצוא עבודה. זה משפיע על מצב רוחי, הכלכלה שלי, והיכולת לפתח קשר זוגי.
תשובה
מתוך המעט שכתבת, אפשר ללמוד על המעט שאתה מצליח לראות, מתוך מרחב האפשרויות שקיים.
עניין זווית הראייה הוא מהותי, ויכול להשתנות בתהליך ייעוצי פסיכולוגי קצר שאינו ממוקד דווקא בתחום התעסוקתי, אלא בתכונות האישיותיות. מדובר ביכולתך להגמיש עמדות, תפיסות עולם, אפשרויות של ראיית דברים. לפעמים תהליך ההגמשה מצריך שילוב של דיאלוג אישי עם איש המקצוע, תוך כדי עבודה סדנאית, שנועדה לסייע לשינוי עמדות ולהרחבת המיומנויות של תקשורת בינאישית.
מבחינה עובדתית, מצבך אינו "בעייתי". משרת הוראה בתיכון, לבעל תואר שני – אינה "עלובה" כשמדובר בתנאי השכר. מרחב ההתפתחות רחב, גם בתחום המקצועי (לכיוון פיתוח תכניות לימוד) וגם בתחום הניהולי. המקצועות האחרים שקרובים לתחום הפורמלי הם עיתונאות ועריכה. מגוון העיסוקים האחרים שמצריכים תואר שני הומני – הנו רחב למדי. עיון בחוברות ה´דרושים´ של נציבות שירוות המדינה יוכיח לך את העניין.
ואחרון חביב: עניין הזוגיות. אכן, ההתפתחות המקצועית והתעסוקתית קשורה ליכולת לפתח קשרים אישיים וזוגיים. אבל: הקשר הזה אינו בהכרח חד כיווני, דהיינו שעניין התעסוקה הוא שמשפיע על היכולת הזוגית. הקשר הזה פתוח גם לכיוון ההפוך: הצלחה בתחום האישי והזוגי מקרינה כוחות ומגבירה יצירתיות ונחישות בחיפוש תעסוקה. סביר לכן שאת חוסר ההצלחה בעניין הזוגי כדאי גם להציב כנושא, בתהליך היעוצי הפסיכולוגי שאני מציע לך לקחת.
לשירותך: מפגשי יעוץ בתחומי
זוגיות ומיניות, תעסוקה וקריירה, משפחה והסתגלות חברתית
