נושאי עבודתי בתחום התעסוקה והקריירה
והיעוץ הארגוני
מעבר לקריירה שניה
הכנה למבחני מיון
חיפוש תחום עיסוק
מיון תעסוקתי
הכנה לראיונות עבודה
איך להתקדם בעבודה
הדרכה ניהולית ויעוץ ארגוני
אני בארה"ב בשנה הזו. מקיים את הקשר היעוצי באמצעות הטלפון האינטרנטי החינמי - סקייפי
ובאמצעות הווידאו-צ'אט
מפגש ראשון להתנסות ללא תשלום
תאום מועד ה"מפגש" הראשון ייעשה במייל, בעברית
לאחר מכן
העלות ליעוץ אינטרנטי מתמשך היא
85$
לשני מפגשים של 45 דקות
שאלות ומאמרים על ענייני תעסוקה וקריירה
ופיתוח ארגוני-עסקי
הפוטנציאל לשיקום איננו ממומש
בגלל הקושי המסויים שלי, הופניתי לתהליך שיקום בקהילה. אבל - זה מתבסס על צבירת ניסיון במקום עבודה כלשהו. כבר קרה לי בעבר שכשההכשרה השיקומית הסתיימה בהצלחה, והייתי אמור להתקבל לעבודה במשכורת מלאה, המעביד לא המשיך את ההסדר שלו עם הביטוח הלאומי. עכשיו אני שוב בתהליך כזה, ורוצה להשיג את המכסימום, ולא המינימום ממנו. מה לעשות
תשובתי
אינני יודע אם על מה שכתבת אכן היה תלוי בתקופת השיקום הקצרה מדי, או שקרה בגלל האופן הלא מוצלח שבו התבצע תהליך השיקום.
מכל מקום, אין מה לבוא בטענות למעסיקים. בד"כ יש לאלו שמקבלים את המשוקמים לב מספיק רחב, וסבלנות מספיקה - אלא שהם צריכים לנהל עסק, ולא מוסד של גמילות חסדים. מי שאינו מתאים ומצדיק את משכורתו המלאה, לא יכול להשאר. זה ´חוק ג´ונגל´, אבל לדעתי חוק טוב, כי הוא מציב רף נכון ואמיתי של החיים. הביטוח הלאומי משלים להם משהו מסכומי המשכורות, אבל בד"כ זה לא מה שמונע בעדם להמשיך ולהעסיק את מי שהם רוצים.
אז מה עושים?
אני מציע למי שיכול, מבחינה משפחתית, שלא להיות תלוי בפקידי השיקום ובתמיכות, אלא להתארגן מבחינה משפחתית לתהליך שיקום עצמאי. ליוויתי מספר גדול של אנשים כאלו, כאשר תקופת השיקום ועניין הסכום של ההשתכרות נבנו באופן משותף עם המשפחה ועם מי שבו היה מדובר. גם תהליך הליווי המקצועי – פסיכולוגי של השיקום חשוב, כי זה מה שיסייע לבניית המוטיבציה והאחריות אצל מי שעובר את התהליך.
בסך הכל, זו פעילות מורכבת מבחינה מקצועית, ויש לקחת בחשבון שהממשלה ופקידיה, למרות כישוריהם ורצונם, אלא בשל העומס עליהם - אינם תמיד יכולים לבצע זאת. לא טוב, ואולי לא הוגן – אבל ידוע שבמקרים רבים המשפחות צריכות לקחת לידיים את הסיוע לחלשים שבתוכם.
נהייתי שונה ביציאה מגמלאות
אני, רופא משפחה, מצוי בשלב שממש לקראת פרישה לגמלאות. היתה לי תקווה, וכעת הוברר שלא תתגשם – שאוכל להמשיך בעבודתי. לאחר קבלת המידע הזה – אני מבחין בהתנהגות, וגם בהרגשה שאינה שגרתית אצלי: ממעט לדבר, ללא שינה כמעט, ומסתגר ממני משפחתי. למעשה: דיכאוני. מה עושים?
תשובתי
דאגתך במקומה. ללא הכנה נאותה, וללא התארגנות יחסית מהירה (עניין של שבועות!) - סביר לחשוש שתפתח התנהגויו
ת מעוררות דאגה יתכן במרחב שבינך ובין בת זוגך, אולי בינך ובין משפחתך וחבריך, ובהחלט יתכן שבינך ובין גופך, דהיינו: מחושים ותחלואים. העובדה שאתה רופא – לא תחסן אותך, ללא פעילות פסיכולוגית מתאימה, שמוסברת בשורות הבאות.
עבודתי עם פורשים לגמלאות דומה להליך של עבודתי עם מפוטרים בגילאי אמצע החיים: פתיחת אפיקי עשייה, לימודים, ותעסוקה - שהיו חבויים, אבל בהחלט אפשריים. תעסוקה כוללת גם התנדבות בתחומים שמביאים הערכה ועניין למתנדב. פעמים רבות טוב לקחת בחשבון גם תהליך הבנייה מחודש של הרגלי חיים חברתיים, זוגיים-מיניים, ופעילות גופנית מבוקרת.
איך משנים את הרושם הראשוני
ני אקדמאית צעירה, בתחילת דרכי המקצועית ( שנה ו...) ואני מוצאת את עצמי ללא עבודה בפעם השנייה השנה . בראיונות עבודה אני מוצאת שוב ושוב כי לא הצלחתי "למכור" את עצמי למרות שאני מתאימה מאוד לעבודה. האם זו המקבילה ל"חרדת בחינות" ? מה אפשר לעשות עם זה ?
תשובתי
לתהליך המכירה העצמית, שכולל את ניסוח קורות החיים בצורה המתאימה, ואת הראיונות - יש חשיבות מכרעת אצל המעסיק, בשיקוליו.
כדאי לזכור כי ´מכירה עצמית´ שכזו נתפסת ע"י רובנו כמשהו קשה, ואולי אפילו בזוי. וחוץ מזה, אין לנו הרבה נסיון בכך, כי רובנו עושים את זה רק פעמים ספורות בחיינו (בדייט, ובחיפוש תעסוקה). סביר לכן, שאפילו טובים ומצויינים - יקבלו הדרכה ויעברו אימון בדבר הזה. מדובר על כמה שעות ספורות!
כללית, בתחום ניסוח קורות החיים - יש צורך לענות לצורך של מפרסם המודעה, ולא לרכז את המוקד אל מה שעשינו בעבר. זהו הרושם הראשוני שאנחנו יוצרים, ורושם זה - מאד קובע!
בתחום ה ´מכירה האישית´ - יש צורך לנצל עד למכסימום את כללי התקשורת הלא מילולית, דהיינו: שפת הגוף. אימון באמצעות סימולציה של הראיון, ממש מתבקש!
אני לא בת 16, אבל מרגישה שלא יודעת כלום
אני לאחר כשנתיים וחצי מהשחרור, ולא ממש עשיתי משהו רציני בתחום התעסוקתי, חוץ מכמה עבודות מזדמנות. אני יודעת שאין הרבה סיכוי למצוא תעסוקה, פרט לתחום המכירות, ששם יש הרבה מודעות דרושים.
אבל – אני כזו שיש לי חשש מלתקשר "חופשי" עם אנשים בכלל, ובטח מכירות הם הדבר הכי בעייתי בתחום הזה של תקשורת. האם יש מה לעשות? האם זה אופי, או יכולות שניתן לגבש אותן? אני בת 24, נאה, בוגרת תיכון.
תשובתי
ראשית - לעניינים החיוביים
ת בוגרת תיכון, ומאחרייך שירות צבאי, ולדברייך את יכולה לעבוד בתפקיד ייצוגי. אולי בענייך זה לא הרבה. אבל תהיי בטוחה: יש גם יש מעסיקים רבים, שבהחלט מחפשים אנשים כמוך, וגם מוכנים לשלם להם משכורת!
וכעת להכשרה הנדרשת: לא שאינך מסוגלת, אלא טוב יהיה אם תשפרי את מה שיש לך. כדאי לחזק את הביטחון העצמי, וגם את המיומנויות של דיבור, הצגת נושא, הקשבה, וכו´ – בתהליכים של למידה, אימון, וחניכה אישית. קורסים וסדנאות יכולים בהחלט לסייע (יש מבחר בעיתונים, שצריך לבדוק את טיבו בזהירות, ותוכלי גם לראות סדנאות שלי במדור הסדנאות.
הדרכה אישית אמנם יקרה יחסית, אבל במקרים מסוימים היא מסייעת להגיע לקפיצת מדרגה משמעותית אצל ביישנים, וכאלו שאינם בטוחים ביכולות שלהם. הדרכה אישית יכולה גם להוות מעין יעוץ והכוון תעסוקתי, שיתן כיוון למה כן כדאי לפנות במכירות, ולמה לא: יש הרי הבדל בין קידום מכירות של תכשירי קוסמטיקה, לקידום מכירות בדוכני חברה כלשהי בכנס של אנשי רפואה
מניסיוני עם אנשים צעירים, שפתוחים לאמץ דרכים חדשות בחייהם - אני יכול לשער שהדרכה, אימון וסיוע במהלך כחצי שנה, הוא משהו סביר - עד שתוכלי להתפרנס ממכירות, ללא תחושת קושי ואי התאמה בולטים.
לעבור את יום העבודה בשלום
אני עובד במוסד ציבורי בשירות לקהל, נושא הכרוך לעיתים בעימותים, ובד"כ אני מתמודד עם זה בהצלחה. הבעיה מתעוררת כשאני נחשף למתקפה מילולית חריפה, שמלווה בצעקות רמות מהלקוחות אותם אני משרת. במצב זה אני פשוט משתתק מפחד, רועד בגוף , וקשה לי לדבר. מה עושים?
תשובתי
יש מצבים שנראים כאילו ואנחנו צריכים להתמודד איתם, ואז יש לנו סדרת שאלות לגבי העניין - כשבעצם ה"אמת" היא שבכלל לא היינו צריכים להיות במצב הזה. כזו היא הסיטואציה של אלימות במקום העבודה.
למציאות נטולת האלימות יש להגיע בסדרת פעולות שמערבת בעיקר את המהלכים הארגוניים: עניין התור והלחץ שנוצר, המיקום של הלקוחות מולך, הסנקציות שיש כלפי מי שאינו מתנהג כהלכה, וכו´. אלו הם נושאים שהממונים צריכים להתייחס להם, וטוב תעשה אם תעלה אותם. אם הנך חושש, אז תוכל לפעול בצורה עקיפה ע"י פניות לוועד, לחברים, וגם במכתב ללא שמך למנכ"ל או למבקר החברה. הדוגמה של המהלכים שננקטו במשרד הפנים, הביטוח הלאומי ולשכות הרווחה - הנם דוגמה נכונה לפעילויות ארגוניות כאלו. פעמים רבות איננו מוצאים הסדרים נאותים במוסדות שיש כלפיהם ציפייה שכן יפעלו כראוי: בבנקים, בדואר, בקופות החולים - ולא פלא שרבים מהעובדים, וכמובן מהציבור, רואים במקומות הללו אזורים שמועדים לפורענות.
ולסיום, משהו שכן מופנה באופן אישי אליך:
תבדוק האם אתה מיומן מספיק, ובוטח מספיק ביכולתך המקצועית, והאם התקלות קורות בסוגי עבודה או מענה שלך שניתן לזהות אותם בברור ככאלו שמצריכים עוד אימון או הדרכה או מעורבות אישית של הממונים.
כדאי גם לבדוק האם מקרי ההתפרצות האלימה קורים איתך יותר מאשר עם האחרים שעובדים לידך, עם קהל דומה, ועם נושאים דומים. במקרה שכן - טוב לערב בעניין מישהו מהתחום של הפסיכולוגיה הארגונית.
ואחרון חביב - קשור להקטנת המפגע עבורך, גם אם הדבר יקרה שוב: סיוע פסיכולוגי קצר מועד, בעיקר באמצעות שיטות הכחדה - אמור לסייע.
מקום העבודה החדש
כשבאתי למקום עבודה חדש, הדריכה אותי בחורה אשר פוטרה, ואני החלפתי אותה. היא דאגה כל הזמן לייאש אותי ולספר עד כמה המקום גרוע. אופי העבודה הוא כזה שיש לי פעם בשבוע משמרת כפולה, ועוד יום עבודה שבו יש לחץ בטירוף. יוצא שחלק מהשבוע אני פנויה. בעייתי היא שבימים שאני פנויה, אני חושבת כל הזמן על העבודה שצפויה לי, ועל הלחץ המטורף שעומד להגיע. אני לא מצליחה לנטרל את עצמי, ולמעשה הזמן הפנוי שלי תפוס בזה. מה ה´טיפים´ שתוכל לתת?
תשובה
לא הייתי הולך לחיפוש ´טיפים´ - כי החיים המורכבים אינם נפתרים ע"י מגע קסם כזה או אחר. יש להניח כי חסרה לך ההדרכה הנכונה של כניסה לעבודה, וזה נובע ממקום העבודה ומהצורה בה ניתנה החפיפה, שהייתה חפיף אחד גדול (ומאיים).
וחסרה לך גם, לדעתי, ההתארגנות האישית-ניהולית, או הידע הדרוש כדי לנהל את מה שהופקד בידייך, וזה כנראה משהו ברקע שלך, שאינו מספיק.
הדרך הראויה ביותר היא לגשת לממונים, ולבקש לבצע מהתחלה את ההדרכה,
ולקבל ממישהו ותיק ומקצועי תקופת חניכה. אם אינך מרגישה בטוח לעשות כך, הרי שסביר מאד לקחת באופן פרטי ליווי ויעוץ, במהלך תקופה קצרה, מיועץ ארגוני טוב, שמנוסה בתחום שלך. התקופה של "כניסה לתפקיד" היא קריטית, וחשוב לעבור אותה בצורה המיטבית.
רצון מוזר בהקשר של עבודה שאינני חייבת בה
אני מרגישה מוזר, כי אני לא חייבת לעבוד בשביל הפרנסה, כמו פעם ובכל זאת מרגישה שרוצה לצאת לעבוד, ובעצם בשביל העניין והחברה. אני מרגישה רגשות אשמה: למה לבלות עם חברות זה לא טוב? למה מה שקורה עם הבית והמשפחה לא מספיק לי? האם זה טבעי?
תשובה -
בני אדם הנם חיות חברתיות, כדברי אריסטו, ולמה שנתווכח
לא פלא, לכן, שהצורך לראות אנשים שאינם בחוג המשפחה - הוא טבעי. מזה שנים רבות ישנה שאלה שנשאלת ע"י פסיכולוגים במדינות שונות, ולקהלים שונים, אודות האפשרות שהנה, פתאום, נודע לך על כך שירשת או זכית בסכום גדול, נניח מליון דולר: האם תעזוב/י את עבודתך, או שלאחר תקופה סבירה של חופשה וחגיגות - תהיה חזרה לשגרת עבודה? מרבית האנשים, במרבית גילאי העבודה - מצהירים שישפרו את חייהם, אבל יחזרו לשיגרת עבודה.
מה שאת יכולה להפיק מהסיפור הוא שאין לך על מה להרגיש אשמה. להפך: תרגישי טוב עם הכמיהה שלך לצאת לעבוד לא מחמת כורח פרנסה, אלא בשל כמיהה לסביבת בני אדם.
אחד מאבי הפסיכולוגיה המודרנית, וזה מאסלאו, ניסח עבורנו את תורת המוטיבציה האנושית, וחלק מרכזי ממנה כרוכה בחיזוקים החברתיים, ובמשמעות שכל אחד מאיתנו מייחס לעמדה החברתית, להערכה החברתית והמקצועית, ולאפשרות להגשים את עצמנו במהלך חיי העבודה והחברה - מחוץ לתא המשפחתי.
ולסיכום: דרך צליחה.
איך לראיין נכון
האם עריכת ראיונות זה ´מלאכה´ שלומדים, או עניין של אינטואיציה
תשובה
בוודאי שראיון הנו משהו מקצועי, שצריך ללמוד אותו, באמצעות ספרים, מערכי שיעור, הדגמות, תרגולים, וטפסים שונים שיהיו לך לעזר כשלד של תהליך הראיון.
יש ראיון של מועמדים לעבודה, וזה עניין אחד, שהעיקרי בו הוא להתרשם מהעובדות, ולחבר צרכים מערכתיים עם צרכים אישיים-תפקודיים שלך, וצרכים של המועמד לעבודה.
יש ראיון תקופתי, שהיא פעולת משוב, והעיקרי שם הוא העניין הרגשי: כיצד את/ה והמרואיין מסתדרים, והאם כדאי לצמצם או להרחיב את תחומי העבודה המצטלבים ביניכם.
יש גם ראיונות של מועמדים לפרסים, ששם העניין דומה לקבלת מועמד לעבודה, אלא שיש צורך להיות מעוגן בקריטריונים שמנחים את הועדה המראיינת.
ויש ראיונות במסגרת סקר, שמטרתן להרחיב את הידע שלך על נושא כלשהו.
לאינטואיציה מקום רב במלאכת הראיון:
- אינטואיציה זו ההתחברות אל הלא מודע שלך, ששם יש תהליכים נפשיים שמחפשים את מה שתואם להם. ראיונות לחיפוש מי שיצטרף אליך בעבודה יעזרו בתהליך הזה.
- אינטואיציה היא גם המיומנות, שניתנת להשבחה תוך למידה ותרגול, למצוא נתונים שלא תמיד שמים אליהם לב, ובכך להרחיב את בסיס ההחלטה שלך בראיון. ראיונות משוב, וראיונות של סקר - יעזרו רבות בזה.
- אינטואיציה היא גם המסקנה שמגיעים אליה לאחר שמתחשבים באסוציאציות שעולות ונובעות תוך כדי התרחשות הדברים במהלך הראיון. זו אותה תחושה בלתי מוסברת (לוגית), שלפעמים חווים אותה. פעמים רבות מסקנות יצירתיות הנן תוצר תהליך שכזה.
האם נשחקתי
שאלה:
אני עובדת בקבלת קהל במוסד ציבורי, ויש לחץ באויר שם, כל הזמן. קורה שלקוחות מתנשאים כלפי, ואז אני מגיבה בתקיפות. אני יודעת שזה לא בסדר, אבל שואלת מה לעשות, לפני שיעירו לי באופן פורמלי.
תשובה
כללית, תופעת השחיקה בעבודה ידועה כנגע קטלני אצל עובדים בשרות קהל, וגם בתחום ההוראה, העבודה הסוציאלית, משטרה, וכו
כדאי להתבונן על המתרחש בהבט האישי שלך וכלפייך, ובהבט הארגוני, אל מקום העבודה שלך.
ההבט האישי יתן קנה מידה להערכת חומרת התופעה:
ראשית, תתבונני על העניין מהבחינה הסטטיסטית, דהיינו כמה פעמים קרה לך שהתפרצת אל לקוח, ואם זה עולה על פעם –פעמיים בשנה, אז תדליקי נורת אזהרה.
שנית, תתבונני על מהות הארוע. האם את אומרת משהו כמו: זהו, גמרנו להיום… או שמועפות לאויר צעקות , או שיש קללות, או דחיפות וכו´. מקרים שמעבר ל´עצבנות´ אסורים שיקרו, ואפילו פעם אחת שכזו מחייבת צעדי מניעה מידיים. כדי להבהיר את העניין אפשר לדמיין מורה שמגיבה בעצבנות אל מישהו מתלמידיה, נניח במילים: ´די נמאס לי מהשטויות האלו´. זה לא טוב ולא בריא, וראוי להדליק נורת אזהרה. אבל: ´תעופו ממני, מטומטמים´ - זו אלימות מילולית, שמחייבת תגובה משמעתית וגם נקיטת צעדי מניעה מידיים.
אם מה שאת מכנה ´מגיבה בתקיפות´ זה דבר חריג ביותר, או חד פעמי, וכרוך באמירה פסקנית שאין לך יותר מה לתת ללקוח - תקחי את זה לתשומת ליבך, אבל עדיין תמתיני עם פעילות מניעה כלשהי, כי בהחלט יתכן שלמקומות ציבוריים יכנסו לקוחות בעייתיים. תגובה תוקפנית יותר מצידך כן צריכה לעורר אותך לנקיטת צעדי מניעה.
צעדי מניעה יכולים להיות חלק משגרת עבודתך, כמו למשל סידור עמדת העבודה במצב שימנע חיכוך, או הכנסת ממונה או עמית לעניינים, ברגע שמתחיל חיכוך כלשהו.
צעדי מניעה יכולים להיות גם בטריטוריה שמחוץ לעבודה: מנוחה, או עבודה מגוונת שמאפשרת ´אוורור´.
ההבט הארגוני מציע שצעדי מניעה כלליים, ולא דווקא מכוונים כלפייך יגיעו מההנהלה, באמצעות תכנון טוב של תהליכי קבלת הקהל, מתן מידע נאות לעובדים, וסמכות שניתנת לעובדים אודות דרכי פתרון בעיות. גם תמיכה של השתלמויות, גיבוי מומחים, וכו´ הוא מתפקידה של ההנהלה – והכל כדי למנוע מקהל הלקוחות להגיע למצב תסכול ותקפנות נגד העובדים, ולמנוע מכם להגיב בצורה שאינה הולמת.
ואחרון חביב: ה´אני´ הפרטי שלך
אם את מרגישה שסף הסבלנות שלך נמוך עקב מאורעות שאינם נולדים במקום העבודה, ואי הבנות ´אישיות´ מסוגים שונים מתפרצים במהלך העבודה במקום במקום אחר (זוגיות, הורות, צרות כלליות של החיים) - ראוי שתסתייעי ביעוץ פסיכולוגי אישי או זוגי או משפחתי לזיהוי הבעייה.
מה יהיה כשאהיה גדול
אני בחור בן 27, שנמצא בבעיה של: ´חוסר וודאות
אין לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיים
עשיתי עד כה עבודות שונות, החל מנהיגת משאית חלוקה בין מיני-מרקטים, דרך שותפות במשרד לשיפוצים בלב תל אביב, ועד למכירה בפיצוציות. כל הנסיונות שלי בלימודים נכשלו, לדעתי לא מהסיבות שאין לי יכולת, אלא בשל המחשבות של ´למה אני עושה את זה בכלל´
... ואם שואלים אותי מה אני רוצה לעשות בחיים, אני נשאר בלי תשובה.
תשובה
זה שבגילך אתה לא יודע בדיוק מה אתה רוצה, זה בסדר שזה מתחיל להציק, אבל זה גם בסדר שתיקח את העניין כ´עדיין סביר´
תחושתך שהאדמה רועדת, ושאתה מרגיש שאתה צריך לזוז בעניין -- מעידים על כך שיש לך ´בוחן מציאות´ טוב, ושכוחותיך איתך. אז אם כך הדבר - תוכל לפנות ליעוץ והכוון תעסוקתי, שישלב הכוונה לתחום מקצועי עם הכשרה לימודית-תעסוקתית.
על פניו, נראה שניתן לנצל את הכיוונים התעסוקתיים המגוונים שפנית אליהם כאל הצטברות נסיון חיים והכרת המציאות. ההתנסות שלך כשכיר במקום קבוע (מוכר בפיצוצייה), כשכיר עם הרבה עצמאות וחופש החלטה (משאית חלוקה) וכעצמאי (שיפוצים) - יכולה להועיל כשיגיע שלב ניתוח התכונות האישיות והנטיות התעסוקתיות. לראות את מה שעבר עליך עד כה כבזבוז זמן, זה ממש לא מה שמתבקש.
יעוץ כזה תוכל לקבל מהשרות הציבורי (´זרוע ההכוון ´ של משרד העבודה), או מפסיכולוגים ויועצים תעסוקתיים שעובדים באופן פרטי כמוני.
מה לא בסדר בחיפוש העבודה
אני בת 42 , והייתי עובדת ותיקה ובכירה בסוכנות נסיעות. אני מובטלת מעל שמונה חודשים - ומאד מיואשת לגבי מציאת עבודה. שלחתי את קורות חיי לכל המשרדים שהכרתי, אבל מצבם אפילו יותר מסכן משלי - כולם מקרטעים.
תשובה
כדאי מאד להרחיב את מגוון ה´איך´ להגיע למעסיקים, ואת מגוון ה´לאן´ לפנות.
ה´איך´: כולל כמובן שליחת קורות חיים למודעות שמתפרסמות, ובנוסף לכך, כמו שעשית, שליחת המידע עליך בצורה יזומה שלך - לארגונים שלא פרסמו.
בנוסף לכך: 1. משלוח מידע עלייך במייל - לחברות שיש להם פינה של ´דרושים´ בדף הבית שלהם, 2. פנייה אישית ´מדלת לדלת´ או צלצול אישי (לא כולם מתיחסים למכתבים), 3. הגעה לכנסים ומפגש אישי עם מנהלים של חברות שמעניינות אותך, ו 4. אחרון חביב, והכי יעיל: הסתייעות מירבית בידידים שיחפשו ויתעניינו עבורך.
אבל עד כאן זה מה שנקרא: לדוש בקיים.
ה´לאן´ קשור בהרחבת האופק האישי שלך, דהיינו סריקה מחודשת של מגוון התעסוקות האפשריות עבורך. לפעמים אפשר לכלול בזה גם ´תעסוקה´ בדמות קורס הכשרה/הסבה תעסוקתי (שיהיה ממומן מקרנות ציבוריים שיש לך זכאות להן, או מחסכונות וסיוע מהמשפחה).
לפעמים יש לאנשים תחושה כי העולם שייך לצעירים, אבל יש משרות רבות מאד שדווקא בהן יש עדיפות לכאלו שנמצאים בשלב הבוגר של חייהם, ובשלב שאין ילדים קטנים בבית.
את תהליך ההרחבה של ה´לאן´ ניתן להשיג, בצורה הממצה ביותר, ביעוץ והכוון תעסוקתי, שלפעמים ניתן לקבלו משירות התעסוקה, אבל בד´כ מצדיק פנייה ליועץ מומחה בשוק הפרטי.
מה זו יצירתיות בעבודה
יש אצלנו בעיות וזעזועים, והמנכ´ל משתמש במנטרה של: ´תהיו יצירתיים´.
האם אפשר לקבל מושג במה מדובר.
תשובתי:
תהליך החשיבה הלוגית (אנליטית), נעשית בתהליך רציף שבו שלב אחד מוביל לבא אחריו, עד אשר מגיעים לפתרון המיטבי. אדוארד דה-בונו קורא לכך ´חשיבה אנכית´ , כיוון שהולכים היישר במורד קו, ממצב אחד של מידע לאחר.
החשיבה היצירתית נעשית בתהליך בלתי רציף: לפעמים היא הבזקית, לפעמים מדלגת; לפעמים פועלת בקווים משיקים; היא אינה מחייבת שרשרת הגיונית של הנמקות.
