שאלות ומאמרים על הסתגלות חברתית וצמיחה אישית
אני בסדר, אבל הפוטנציאל החברתי לא
הנני נשואה + 3, חיה באושר עם בעלי ומשפחתי. הבעיה שמטרידה אותי מ א ו ד הינה: למרות שאני יכולה להגדיר את עצמי כאדם פתוח, נעים וחברותי, מרבית מערכות היחסים שאני מנסה לפתח, נגמרות לאחר תקופה מסוימת. הגעתי למצב שבו אני פשוט פוחדת לפתח מערכות יחסים עם אנשים (חברתיות כמובן), כי הרי זה כמו תסריט שחוזר על עצמו כל פעם מחדש - בהתחלה הכל נחמד ואחרי כמה זמן --- נגמר
הייתי מעוניינת מאוד מאוד לבדוק פעם אחת ובצורה יסודית: מהו שורש הבעיה שמונע ממני לפתח מערכות יחסים חברתיות ולטווח ארוך ? האם תוכל לעזור לי
תשובתי
ראשית, כדאי שתבדקי את מצבך החברתי, באמצעות השוואה קצרה עם 2-4 אחרים שדומים לך: עד כמה את שונה מהם? כמה חברים טובים יש להם, בממוצע, לעומתך? מה אורך שנות חיי הקשרים הללו, לעומת שלך? לפעמים צריך לשאול איך זה אצל השכנים, כדי להרגיש טוב בבית…
לאחר מכן תוכלי להעזר במי שמכיר אותך ואת הדמויות שהתרחקת מהן לאורך ההסטוריה שלך: קחי מהאדם השלישי מעין חוות דעת על מה שקרה, ועל מה ולמה הקשרים שהיו - התפוגגו. גם לך יש מה להוסיף בהבט ההסטורי הזה, אם כי טוב שהוא ייעשה קודם ע"י אדם שלישי
ואחרון חביב, אם תראי שמשהו ברשימת התכונות האישיותיות הבאה אכן מעורר אצלך צלצול אזהרה ואזעקה - פני לתהליך פסיכולוגי מקצועי של שיפור התקשורת הבינאישית
1. האם מידת המופנמות או המוחצנות Extraversion- Introversion אצלך - קיצונית
2. האם מידת הנעימות Agreeableness שלך קיצונית (לטוב ולרע)
3. האם האחריות והמצפוניות Conscientiousness שלך, ביחס לחברייך - נמוכה
4. האם היציבות הרגשית Emotional stability שלך, במגעייך החברתיים, נמוכה
5. האם הפתיחות לחוויות Openness to Experience , במשותף עם חברים/ות - הינה קיצונית (מעט מדי או הרבה מדי)
אני קשוב יותר מדי לאמא שלי
אני בן 21, סטודנט, עובד בעבודה מכובדת ומוערכת. אני בן יחיד והורי גרושים מזה כ-14 שנה. אני מרגיש כל הזמן שלא משנה מה אני עושה - אני לא מרצה את אימי. בין אם זה בהצטיינות בעבודה, בלימודים, בעזרה בבית, בעזרה במשפחה - תמיד היא משדרת את התחושה הזו. והכי בעייתי זה ההערות שלה על החברה שלי: למה היא עזבה את העבודה הזו, למה היא לא עושה כך ולמה היא לא עושה כך... חשוב לציין שאימי אישה טובה ונדיבה, שתמיד עזרה לי בכל בעיה, אבל בכל זאת: אני צריך להיות עצמאי, וזה לא הולך לי איתה
תשובתי
עניינך כעת נשמע ´לא אידאלי´, וצריך לזכור שמדובר בגיל צעיר יחסית, וככל שארועי החיים יזמנו בעיות ודילמות, כך סביר לצפות שהמתח ביניכם יגדל, ואף ישבש מערכות יחסים של זוגיות, הורות, לימודים, וכו´ – שתפתח. במילים אחרות: טוב שאתה מרגיש שיש צורך להתערב בנעשבה כבר כעת, משהו כמו הקדמת תרופה למכה
פרשנות אחת, טבעית – היא הרצון של אימך לגונן ולהיטיב ככל האפשר, עקב חששה כי נפגעת ושילמת מחיר כבד עקב הגרושין הרצון לפצות אותך באמצעות מנה גדושה של תשומת לב, או עיצה, או הדרכה – הנו טבעי. תפיסת ההתנהגות שלה על הרקע הזה יכולה להניב פיתרון לבעייתך באמצעות דיבור בוגר איתה, שיציע לה להתבונן על התנסויות ואפילו טעויות שעליך לעשות לבדך בחיים – כאל חלק מחינוך נכון ומיטיב
פרשנות שניה למסכת הארועים מצריכה להתבונן אל אישיותה של אימך, ולהניח שהיא מהסוג הדומיננטי, הדאגן, והמלא רגשות אשם. מכיוון שלא היא הפונה אלי, הרי לא היא שצריך להמשיך להתבונן בה, אלא אליך: עד כמה אישיותך שלך הינה
עצמאית, בעלת יכולת לקבלת החלטות, וכו´. לאור מה שסיפרת על עצמך (לימודים, עבודה, קשר זוגי) – סביר להניח כי יש לך הרבה ממה שנחוץ, וכי כנראה ונדרש לך רק חיזוק קל. תקרא לזה ´תהליך פסיכולוגי של העצמה אישית´. תוכל לקרוא על כך
האף בעייתי
אני בת 14, ומבחינה חברתית מקובלת, ויש לי הרבה חברים וחברות, אבל: כשיש לי ריב עם איזה ילד אז הוא ישר אומר לי אף ארוך ... וכל מיני דברים הקשורים לאף שלי ... וכל מה שקשור לאף, בסוף לפעמים מזכירים אותי
ואני מאוד מאוד נעלבת מזה, ואז בא לי לבכות. וגם מרוב שאומרים לי אף ארוך, אז אני בשיעור בבית ספר מסתירה את עצמי, כדי שלא מישהו יסתכל עלי ויראה שיש לי אף ארוך, כי כולם אומרים לי כך !!! לא יודעת מה לעשות. תעזור לי ....
תשובתי
יש סיפור ילדים על אפרוחים ששחו באגם, ואחד מהם היה לא כל כך נאה כמו כולם, וגם הוא, כמוך, סבל מה ´צחוקים´ כלפיו והנה לאחר תקופה, כשכולם גדלו קצת, האפרוח הזה נהיה הברבור הכי יפה, בעוד שהשאר נשארו ´סתם´ ברווזים.
ומה שרציתי לאמר, שאת נמצאת בתקופת גיל ההתבגרות, וכל מבנה הגוף משתנה, וכל הפרופורציות של הידיים, והפנים, והאוזניים, והכל - כולל האף, משתנים.
מי שנראה יפה כילד, לא ממש בטוח שיראה יפה כמבוגר! מי שלא נראה יפה כילד, בהחלט יכול להראות יפה כמבוגר…
ואם בכל זאת תרגישי משהו בעייתי עם האף, במהלך השנים הבאות, לאחר שתגדלי והפנים יקבלו את המבנה הקבוע שלהם - ניתוח פשוט יחסית, שאינו מי יודע מה יקר או מסובך, יפתור את הבעיה. אבל תמיד תזכרי שהסיפור על הברווזון המכוער, שנהיה הברבור היפה - יכול להיות גם הסיפור שלך.
סופגת, שותקת, ואפילו מתנצלת…
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני לוקחת דברים קשה מדי וללב מדי. זה מגיע למצבים בהם אם מישהו זורק לי מילה לא מחמיאה, אני יכולה לאבד את הבלנס שלי לכל היום, או יותר מזה. מידי פעם כאשר בעבודה אומרים לי משהו, ואני נפגעת מזה, אז אני פשוט משתתקת מבפנים, ורק חושבת על איזה אדם רע אני, שגרמתי להם להרים את הקול, או להילחץ או להתעצבן. אני פשוט שותקת לגמרי, כדי שחלילה מצבם לא יהיה גרוע יותר.
תשובתי:
רמת הביטחון העצמי אינה דבר שפעם נקבעה, ותמיד נשארת באותה עוצמה. נכון שיש כאן ענייני תורשה, וגם חינוך מהבית - וכדי לנחם אותך שאת לא ממש הכי גרועה, כדאי שתסתכלי אחורה לדור ההורים, ותתענייני כיצד היתה אמך כילדה, וכיצד גידלה אותך. אם את דומה לרבים אחרים, הניבוי שלי הוא, שתכונת הביישנות ונטילת האשמה העצמית - היא משהו שרץ בסביבתך המשפחתית לאורך השנים. יוצא מכך שזו לא את הבעייתית האמיתית! אלא: ה-ה-הבעיה היא ההשפעות המוקדמות ודרכי החינוך שהיו בחייך.
ההיבט ההיסטורי הזה מותיר אותך עם האפשרות לקחת את עצמך בידיים, ולשנות את תכונת האופי הזאת. אין לי ספק כי 1. כניסה לתקופת התנסות נכונה, יחד עם 2. בחינה פסיכולוגית של מהלך חייך הנוכחיים – מאפשרים תקופת ´חיים חדשים´, שיטביעו חותם חדש באישיותך.
לא סתם ציינתי את עניין ´תקופת ההתנסות´ כראשון, כי לפני שנכנסים וצוללים לעיון ודיון בחייך עד כה, טוב יהיה אם תצברי מספר סביר של התנסויות שבהם תוכלי להיווכח ביכולת שלך לבטא את עצמך – מבלי להיכנס לעימות, או חלילה, לתחושות אשם. זוהי מהותה של האסטרטיביות: היכולת שלך להיות עומדת על דעתך, במקרים שככה נראה לך נכון. חכי עד שאתן הרצאה בעניין - ובואי לשמוע ולהשמיע!
אשמתי, בגדתי, רימיתי וגנבתי דעת…
חשובה לי מאד דעתם של אחרים עלי, ולכן - סיגלתי לעצמי מיומנות בלשקר, או יותר נכון להוסיף תבלינים על עצמי (לדוגמא, מספרת על לימודי הגבוהים וגורמת לאנשים לחשוב שאני מצטיינת למרות שהייתי סטודנטית רגילה לחלוטין). אני מאד אוהבת את בן זוגי ובגלל ההתנהגויות השקריות שלי לו, היחסים בינינו מחמירים מיום ליום. האם אני ´שקרנית פתולוגית´? מה ניתן לעשות עם בעיה כזו
תשובתי:
המונח ´שקרן פתלוגי´ הוא קשה מדי, לדעתי, כי אינך מרמה אחרים כדי להביאם לקנות או למכור לך או ממך מה שלא התכוונו אלא, כדברייך - מדובר בהילה יפה מהמציאות, שאת נוטה לייצר ולהתכסות בה
כולנו צריכים הערכה, אהבה, וכו´, כך שאת אינך שונה בזה, אלא בדרך הלא מציאותית שאת הולכת בה, כדי לקבל זאת
הנה כמה מילים של ´בית מרקחת´ כדיאגנוזה: ´קונפליקט בין תפיסת הדימוי העצמי ובין הדימוי עצמי האידאלי´. אם ההגדרה נראית גם לך, תוכלי לחבור בקלות יחסית למהלך בריא של העצמה אישית, והסדרת היחסים הבינאישיים שלך - לכיוון שבו תוכלי להתפתח, ולהיות יותר נינוחה עם מיצוי הפוטנציאל שלך. שילוב של עבודה פסיכולוגית אישית, תהליכים סדנאיים, וקריאת ספרות בתחום ההעצמה האישית - היא הדרך הנאותה לעבור בשלום מהעולם הדמיוני המזויף - לעולם הראלי
איך לפתוח דף חברתי חדש
אני בחורה בת 24, ולבד כבר 4 שנים. מאז הצבא אני לא מצליחה לפתח קשרים. איך מוצאים? מה עושים
תשובתי
קשרים חברתיים הנם תוצר של הטייה גינטית (לרובנו הגדול נטייה של חיה חברתית), תפיסת עולם אידאולוגית ותרבותית (מה מותר ומה אסור, ועם מי להתחבר ועם מי לא), ומיומנויות (כיצד להופיע, מה לאמר, ומה לתקשר)
הטבע ברא את רובנו הגדול עם הנטיה המולדת ההתחלתית לחפש את האחרים שדומים לנו, וההסטוריה האישית שלך, של חיים תקינים והתבגרות במסלול תקין, כולל הצבא - מראה שאת בעלת תכונות כאלו, כך שבאופן עקרוני מצבך כבר טוב
ולגבי ההמשך: סיוע מקצועי של כמה חודשים ספורים אמור להקפיץ אותך כיתה
פעמים רבות מצאתי שתפיסת העולם היא משהו מאד מגביל בהקשר החברתי: אנשים בגילך נמנעו מללכת למקומות מסוימים למרות שהיתה הזדמנות, או ללכת לבד, או להכיר באמצעות האינטרנט, וכו´ וכו´. תפיסת העולם הנה מגבילה גם בנוגע לאיך מתחילים קשרים: מי היוזם, מהן דרכי יצירת הקשר, וכו´. מנסיוני המקצועי ראיתי שהמהפך הרעיוני הזה הנו קריטי, ולמרות שהסיכוי גדול שהוא יווצר במסגרת התהליך היעוצי, יש לקחת בחשבון שמשקעי התרבות והנורמות שאימצנו במהלך החיים הנם כבדי משקל, כך שדרוש זמן סביר להתנעת ההתנהגות שלנו למסלול שיש בו חיים עם אינטראקציה חברתית חדשה
המיומנויות הנדרשות, החל מהביגוד ודרך צורות ההתבטאות, וכלה בכללי "כן" ו"לא" של מפגשים אישיים ואינטימיים - נראים לפעמים משהו סבוך ובלתי אפשרי, אבל בסך הכל זו מעין שפה חדשה, שיחסית קל לקלוט אותה, כי היא מסתמכת על כללי תחביר טבעיים ואפילו מוכרים. הקשר המקצועי מקנה לך תחליף להדרכה והנחיה של "אח/ות בוגר/ת", והעניין מצריך שבועות בודדים עד שמרבית הנועצים מרגישים שעברו את השלב הקשה - בדומה למה שקורה בלימוד רכיבת אופניים או נהיגה ברכב
לעבור מחרדה לנינוחות
לפני כחודשיים גיליתי שיש לי וירוס שמועבר ביחסי מין. הרופא שסיפר לי על הוירוס אמר שמהיום והלאה אצטרך להשתמש בקונדום בכדי לא להעביר את הוירוס ורופא אחר (מומחה לרפואת נשים וצואר הרחם) טען שאין לי כלל מה לחשוש, כי ל -40-75% מהאוכלוסיה יש את הוירוס,] ושאני פשוט צריכה להיות במעקב. אני בת 32, ולמרות שהיו לי רק שלושה בחורים בסה"כ, מערכת זוגית וסקס חשובים לי מאוד, ומאז שנאמר לי על הוירוס אני ממש בחרדה
תשובתי
בעידן המודרני יש להרבה דברים טובים אפשרות ליצור גם דברים גרועים: מכוניות יוצרות סיכון לתאונות, מטוסים יוצרים סיכוי להיות טילים מונחתים על מבנים, סכיני מטבח מאפשרים לגברים מופרעים לרצוח את ילדיהם, וכו´. כך גם לגבי יחסים מיניים הסיכון להדבקות קיים.
המידה בה נייחס משקל לסיכונים, והאופן בו נברר את אמצעי המניעה לסיכונים הללו - יכולים לשמש כמשהו מאבחן למידת האיזון הנפשי שלנו. כך למשל, אם לא נצא לנסיעה בכביש לפני שוידאנו שאין שם מכוניות אחרות, ושהמכונית שלנו ממוגנת, ושאנו חובשים קסדת מגן בנוסף לחגורת הבטיחות - יש להניח שיגידו עלינו שאיננו מאוזנים ביחס לפחד להקלע לתאונה.
את פונה לגבי מה שמוכר לרפואה כשולי מבחינת הסיכון, אבל אצלך מייצר מינון גבוה של חרדה, ביחס למה שקורה למרבית האוכלוסיה – ולכן טוב שתטפלי בעניין בכלי העבודה הפסיכולוגיים המקובלים. עוד ניתן לראות מפנייתך שיצירת קשר בכלל, אינה פשוטה לך, ויש להניח שכדאי להסתייע בהרחבת המיומנויות החברתיות שקשורות בכך. סביר גם להניח שככל שתרגישי משיכה ונינוחות לגבי קשרים עם גברים, מידת החרדה שלך לגבי ההשלכות מהמיניות איתם -תרד.
השכנים החדשים
יש לנו שכנים יחסית חדשים, שהם זוג צעיר + 2 , ובזמן האחרון אנו שומעים מדי לילה מריבות, צעקות ואלימות פיזית ומילולית ביניהם. לא בטוח שאם נזמין משטרה, זה יעזור, וכנראה שיביא לסכסוך איתנו. מה עושים
תשובתי
תשובההפסיכולוגיה החברתית עוסקת ביחסי הפרט עם סביבתו האנושית, ושכנים הם חלק מהעניין. התהיות שאת שואל (א) על מידת המעורבות והחדירה טריטוריה הפרטית של הזולת, (ב) על העמדה המוסרית וההתנהגותית שנפתח כלפי מה שקורה אצל הזולת
הנושאים האלו בהחלט קשורים לאופן בו אנחנו מארגנים את חיינו במסגרות קהילתיות (ובית משותף הנו ´קהילה´ לכל דבר) עניינים שכאלו נותנים לנו הזדמנות
לתהות על עצמנו, על הערכים שלנו, על דרכי קבלת החלטות, על התנהגות במצבי לחץ, וכו´ – וזה מה שנקרא: להביט על עצמנו במראה
ולעניננו
ניתן לראות כאן מספר תגובות, ש"יושבות" על הרצף של יצירת קירבה, לעומת ריחוק, מהמשפחה הזו. זה גם תלוי במה את יותר מתעניינת: בהפסקת הרעש, או במניעת דברים קשים אצלם. טוב יהיה לערב עוד שכנים, ולטכס יחד עיצה.
אם תרצו להדק את הקשרים ביניכם, כמו שלפעמים מקובל בין שכנים סמוכים, הרי לא חסרות פעילויות למציאת מכנה משותףביניכם כמבוגרים, או בין הילדים. תוך כדי קירבה, ניתן בהחלט לדבר ולהשאיר דברים פתוחים ע"י שאלות ישירות או עקיפות. הקירבה גם יוצרת התיחסות, וזו בלבד יכולה למתן את הקולות המפריעים: הזכרי באלו שמדברים בקול רם בסלולרי באוטובוס. זה אפשרי, כל עוד אין קירבה בין האנשים. אפילו להעיר שהקולות מפחידים את הילדים - יכול להיות משהו סביר.
אם הריחוק הוא מה שנוח לכם, בהחלט אפשר לערב גורמי רווחה, ואפשר גם להשאיר מכתב אנונימי כאילו מכמה דיירי הבית שמתריע על הרעש אבל גם מציע למשפחה לפנות לגורמי הרווחה בעצמם, ואפשר להגיע להצבת שלטים מטעם ועד הבית על ´הקפדה על השקט´ בשעות כאלו וכאלו, וכו´.
שאלה על פוסט-טראומה
אני יודעת שעקב תאונה, אני בתסמונת פוסט-טראומה. יש לי חוסר שינה, חוסר תאבון, רצון למות. שאלתי: האם ניתן להתגבר על תופעת הפוסט-טראומה? איך ניתן לקיים קשר זוגי חדש עם מישהו? האם אני צריכה לספר לו את מה שעובר עלי, ושאני סובלת מפוסט-טראומה
תשובה -
דרכן של טראומות להיות משפיעות. נקודה. השפעה יכולה להיות חיובית, כמו במקרה של נקיטת דרך חיים חדשה, הגעה לתובנות, וכו´. היא יכולה להיות שלילית, כמו במקרה שלך. כללית, בישראל של אחרי השואה התכנסו מאות אלפים של שורדי טראומה, ורובם ניהלו את חייהם ברוח החיובית שהיזכרתי - וזה סימן שאפשר לנהל חיים תקינים למרות הטראומה. מאות אלפי הפצועים במלחמות ובתאונות השונות - מראים כי אצל רובם הגדול השיקום בהחלט אפשרי.
מומלץ שתסתייעי בפסיכולוג/ית בצורה מקצועית, וחלק מהעניין יהיה גם התהליך של מציאת בן זוג, וניהול היחסים. אין אפשרות ליעץ באופן אנונימי לשאלתך מה לספר או בכלל לא, ובאיזה שלב כן, ומתי עוד לא.
בטחון עצמי: נולד או נרכש
אני בן 28. אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מתוח וחרד. הרגשת הלחץ בה אני
מצוי עוברת כחוט השני בחיי ומשפיעה על שיגרת יומי
מעט מידע עלי: אני בוגר תיכון אבל לא סיימתי בגרויות. שירתתי ביחידה קרבית, ואני עושה מילואים כמו כולם, ובמהלך שש השנים האחרונות גם טיילתי בחו´ל ועבדתי כמה חודשים בלי רשיון בארה´ב, עד לפני שנה. ההסטוריה שלי (שהיא ´כמו כולם´ לא מחזקת אותי בעניין הבטחון העצמי, ואת היכולת לעמוד איתן ורגוע מול החיים.
האם התחושה הזו היא שלי ואיתי לעוד הרבה שנים או שניתן להיחלץ ממצב זה, אבל לא ע´י טיפול
בכדורים.
תשובה
סביר מאד, לאור הרקע שנתת, שמירב הסיכויים שמדובר במצב שאינו תורשתי
עם רקע כשלך (תיכון, היחידה הצבאית, שהות בחו´ל), ועם מוטיבציה כשלך (תחושתך כי צריך כבר לצאת מזה), ועם יכולת תקשורת קולחת כשלך שמתבטאת בניסוח פנייתך - סביר להניח שהאימרה: ´כדאי להתחיל מאתמול´ מתאימה לך, ומדובר בשינוי בטחונך העצמי באמצעות תהליך ייעוצי פסיכולוגי.
סיוע כזה יקח בחשבון את יכולותיך, ויאפשר לך להיישיר מבט אל מטלות החיים שלפניך: תעסוקה, אולי המשך לימודים, זוגיות ובעתיד משפחה - שכעת נראים רחוקים מהשג יד, ולכן מאיימים למדי.
יש לך הרבה יכולות והתנסויות, וצריך לסייע לך למצות בעזרתן את הכי טוב שאפשר.
חוסר ביטחון שגורם לבדידות
בעייתי היא בקשרים שלי עם אנשים מסביבי, וגם קושי רציני ביצירת קשרים עם בני המין השני. אני בת 36. אני לא מסוגלת להיות עצמי בחברת אנשים (מלבד האנשים הקרובים ביותר אלי, משפחתי, חברותי הטובות). יש בי פחד סמוי שאנשים לא יתרשמו ממני כפי שאני מרגישה שראוי שיתרשמו, ואני לא אוכל לעמוד בזה. הפחד לדעתי מבוסס על רשמים ראשונים לא טובים שעשיתי על אנשים. ומסקנה זאת אני מסיקה מהחוסר העניין היחסי שאנשים מגלים בי בהתחלה. כשאני מנסה להיות יותר ´אני´, זה כמובן לא מצליח כי אני מתוחה מידי ושוקלת כל דבר שאני אומרת 10 פעמים.
איך אני יוצאת מהמעגל הזה (פידבקים שליליים ואז חוסר בטחון שמביא עוד פידבקים שליליים) ? כתוצאה מהבעיה לא היה לי מעולם קשר עם בחורים
תשובתי היא
אכן הרבה רגישות ותובנה יש בך! את מבחינה במצבך, יודעת מה קורה איתך, איך את ´מפספסת´ - וזה הרבה! הרבה, כי לא מעט קושי ומאמץ צריכים רבים אחרים כדי להגיע לרמת מודעות כה טובה כשלך.
אשר למענה שיהווה קצה חוט לפתרון: עניין הדימוי העצמי, דהיינו העצמת הביטחון ב´אני´ שלך - מקורו כנראה בשילוב שבין החלק התורשתי שבאישיותך, והחלק שמעוצב ע´י התנסויות ומשובים (שלך על עצמך, ושל האחרים עליך).
החלק שמושפע מההתנסויות צריך, לדעתי, להיות מחוזק באמצעות שני דברים: האחד, הוא קשר אישי עם איש/ת מקצוע בתחום הפסיכולוגי - שיבנה יחד איתך תהליך הדרגתי של התרחשויות חברתיות שמתאימות לך מבחינת הסיכוי להצליח בהם כשתקחי בהם חלק, ובמקביל, הדבר השני: הצטרפות למסגרת של סדנה, שבה נפגשים אנשים במצבך עם מנחה מיומן, ומפתחים את המיומנויות החברתיות שלהם.
מהי אגוצנטריות? מדוע היא בעייתית
מתי היא מופיעה
תשובה
אגוצנטריות היא התכונה לראות את הדברים מזוית מבט אישית-סוביקטיבית
ילדים בני 3-5 עסוקים בד´כ בשלהם, עם מעט אינטראקציות שמראות התחשבות
הדדית. זה נורמלי
אצל מבוגרים מצפים שתהיה תובנה ורגישות, בו-זמנית, לצרכים שלך אבל גם
למה שהזולת צריך. אגוצנטריות בגיל מבוגר הנה בעיתית, כי היא תכונה
שמתנגשת עם היכולת להיות חברותי.
איך להתיחס לבדידות של הבן, שהוא בגיל 24
הילד כבר לא ילד
עד כמה ההורים צריכים להיות מעורבים
שאלה
הבן שלי , בן 24, היה מאד קשור לכלב שנפטר לפני חודשיים. מאז הוא מדוכא. מה ניתן לעשות
תשובה
ראשית, משהו כללי על כך שגילאי הלאחר צבא/הודו, וכו´ - יכולים להיות מאד מתוסכלים. עידן המסגרות הקבועות, כמו בי´ס וצבא - חלף. כך גם עידן המשימות שיש בהן הדרכה וגיבוי, כמו הבחינות בביה´ס והמטלות תחת עינו של המפקד/ת. התקופה שבה אדם צריך למצוא כיוון שיממש את עצמו – יכולה בהחלט להיות מלחיצה. בנוסף לכך, יש את ה´משימה´ החברתית של מציאת פרטנר לחיים, וזה מכניס שוב משימות מלחיצות, אכזבות, כשלים חברתיים ומיניים, וכו´.
וכעת כמה רעיונות לעשייה
כנראה ויש לנצל את עניין האבל המתמשך - לסיוע להרחבת הקשר שלכם עם הבן. טוב יהיה אם תתעניינו במעגלים החברתיים שלו, בהצלחותיו או קשייו בפעילות שבה עסוק, ותנסו להציע את הסיוע שלכם בשיפור שיראה לו מתאים.
יתכן ועניין הכיוון הלימודי או התעסוקתי יכול להיות יותר מקודם בעזרתכם, באמצעות מפגש שתיזמו עם חברים שלכם.
ואחרון חביב: בגיל הזה אין טעם שאתם תנסו למצוא לו חברים, אבל אם הוא מתקשה, אז טוב תעשו אם תעודדו אותו לקחת סיוע פסיכולוגי. זה בהחלט פעילות הולמת של הורים.
למה הבנאדם משקר
קרוב משפחתי בן 25, רווק ועובד בעבודות מזדמנות. הוא לא מפסיק לשקר בקשר לכל דבר. למשל: כשיצא עם מישהי חמודה סיפר לה שיש לו אחות קטנה (כלמעשה הוא הכי קטן). לפני כמה ימים הוא כתב אי מייל לבעלה של אותה אחות וביקש הלוואה גדולה כי הוא מתחתן. שכשהוא הוביל מתים באמבולנס פרטי, הוא שם על עצמו סטטוסקופ.. שיחשבו... ? בעלי "שטף" אותו על השקרים האלה אבל אנחנו חוששים שזה לא הסוף... כל פעם הוא בא עם שקר אחר. מה לדעתך הסיבה ואיך אפשר לעצור זאת?
תשובתי
לא צריך להכניס את הפתולוגיה, אם אין לכם ידע שאכן התופעה נמשכת שנים
אפשר להבין את מה שקורה כתגובה לקויה על רקע נסיבתי, דהיינו לא פתלוגי: הוא יודע שבמצבים מסוימים (בחורות, קהל לקוחות, מצב פיננסי) אין לו מה להציע מבחינת סטטוס, ולכן מזייף/משקר, כדי להידמות לאחרים. בל נשכח כי התופעה של השוואה חברתית משמשת לכולנו מנגנון מניע רב עוצמה.
מוטב לחזק את ה´אני´ האישיותי או התעסוקתי, מאשר להכות בו ללא רחם. תוכלו למצוא באתר שלי כתבות רבות על התהליכים הללו, שהתממשו פעמים רבות אצל נועצים שלי, בתהליך יעוצי של חודשים לא רבים.
מבולבל ומסוגר – לאחר טיול עולמי
לפני שבוע וחצי חזרתי מטיול שנמשך כשנה וחצי. מאז החזרה אני לא ממש מנסה להפגש או לשוחח עם החברים שלי. כמו כן אני מרגיש שאני מתרחק ומתבודד, גם מהמשפחה. משהו בפנים גורם לי להיות מצוברח, מדוכדך, נגאטיבי ואולי גם נזעם - מאחר וכמעט כל פעם שמישהו פונה אלי - גם משפחה, אני מרגיש מן צורך עז להתפרץ אליו או חוסר סובלנות
אני לא ממש מאושר מהחזרה שלי, מצב רוחי החל להתקדר כבר בשבועות האחרונים של הטיול. אני מרגיש חסר מוטיבציה וקצת שאולי הלכתי לאיבוד בשבועות האחרונים
תשובתי
יתכן שאתה חווה השפעת שני זרמים מרכזיים בחיי כל אדם: ההסטוריה שלו, והעתיד שלו
אצל רבים יש פנטזיה שתחושת ה ´היי´ של טיול עולמי צריכה היתה להסתיים באיזו שהיא נקודת שיא גרנדיוזית. ולכן, אצל רבים יש תחושת ´קיפול זנב´, כשהם חוזרים הביתה ללא סיפור הצלחה עולמי
זהו מה שההסטוריה עושה לנו, לפעמים
עניין אחר, קשור לצעדים שלך הלאה. ´העתיד כבר כאן´, כפי שאומרים, והשאלה האם אתה מוכן - היא מאד רלוונטית, ופעמים רבות - מאיימת. ולכן זוהי ההמלצה אליך: פנה לתהליך ייעוצי קצר של הכוון תעסוקתי. יש להניח שמרבית מתחושת הערפל שאתה חווה - תתבהר.
תוכל לקרוא על מהות התהליך באתר כשתקליק במנגנון החיפוש את המילים.
ואחרון חביב: הערה שקשורה בענייני סמים: אם צרכת סמים, והפסקת לפני החזרה לארץ, יתכן ואתה בתהליך גמילה, שאמור להסתיים במהלך השבועות הבאים.
חשש בריא או דאגנות מעכבת
באלו דרכים אפשר להפחית תופעת דאגנות יתר, במיוחד במקרים בהם אין שליטה או שהדאגה מיותרת, אך בכל זאת מנקרת בראש
תשובה
בוודאי שדאגנות יתר אינה נוצרת בימי מלחמות או מתח בטחוני - אלא שהיא מתפרצת, או באה לידי ביטוי חריף בתקופה שכזו
המקורות ההסטוריים שאחראים לתופעה אצל מי שסובל ממנה, הם בד"כ שילוב של דרכי גידול בתקופת הילדות (גם האמא, ברוב המקרים, היתה כזו) ושל קושי למצוא נושאי אחריות ושליטה
יש כמה דרכים להפחתת דאגנות היתר
- חיסון מוקדם: בדיוק כפי שנדרשנו להכין מבעוד מועד ערכות שונות לימי המלחמה - כך טוב לעשות
בחיי היום יום. להכין מראש, כדי למנוע התרגשות יתר
- חלוקת הנטל: הסרת חלק מהאחריות ממי שידוע כדאגן, ומסירת המטלות למי שהוא/היא מתקבל
ככזה שניתן לסמוך עליו
- תרגילי הרפייה למי שידוע כנקלע ללחץ: תרגילי נשמה, התעמלות, קלטות של מוזיקה אהובה
קלטות של חשיבה חיובית (מעין הפנוזה עצמית)
ואחרון חביב, ל"שש אחרי המלחמה": אם מדובר בתופעה שעוצמתה גבוהה, ותקופת התמשכותה ארוכה - כדאי לפנות לסיוע פסיכולוגי.
עדיין לא מאושרת
1 . מהי ´אהבה עצמית´
2. האם אהבה עצמית היא מיומנות נרכשת? 3. כיצד אדם יכול לחולל שינוי בדימוי ובהערכה העצמיים שלו? לדוגמה
הייתי רוצה להיות יותר רזה אבל אני אוהבת לאכול (מודה), וקשה לי להפתר מהרגלים רעים (שוקולד, ארוחות בשעת לילה מאוחרת וכו´). וגם: ציפיתי שתהיה לי הצלחה תעסוקתית גדולה יותר מאשר יש לי בפועל. מה ה´תיקון´ שלי?
תשובתי
נלך לכמה שורות של רקע תאורטי אודות ה´עצמי´
דימוי עצמי
- זוהי ‘סכימה’ שבה מסכם האדם את מה שיודע על עצמו
- מה שהאדם זוכר, יודע, ויכול לשער על עצמו;
- הגדרה שמבהירה כיצד אנו ממשיגים ומעריכים את עצמנו;
- זו מסגרת קוגניטיבית של עיבוד מידע אודות ה ‘אני’, שכוללת: שיוך, מניעים,
רגשות, הערכת יכולות, והערכה עצמית כוללת.
הערכה עצמית Self Esteem :
המידה בה אנו רואים את ההבטים השונים של ה’עצמי’ באור חיובי או שלילי;
- העמדה של האדם על עצמו, או על חלק מה’עצמו’;
- הצרוף של דעתנו על עצמנו ודעת זולתנו עלינו;
וכעת לתחילת המענה לשאלתך:
אכן, טוב לעשות מה שאפשר לטיפוח דברים חיוביים ב´אני´ שלך. השפעת רמת ההערכה העצמית חזקה עלינו. כשערך ה’עצמי’ גבוה/עולה: מסתבר שיש הטיה חיובית ברמת ההסתגלות החברתית; הבטחון העצמי; רמת הנעה גבוהה; רמת אושר טובה; רמת חיסון גבוהה. כשערך ה’עצמי’ נמוך/בירידה: תהיה נטייה להסתגרות, ואפילו דיכאון; רמת ההנעה תהיה נמוכה.
אמשיך כעת, באשר להסבר אפשרי למה מה שקורה איתך. צריך לשלב כאן מושג נוסף: המשוב העצמי אודות הפערים בין ´אני נוכחי´ ובין ´אני נדרש´. כאשר התחושה היא שצמצום הפערים אפשרי, אבל לא נעשה עקב חבלה של פן כלשהו ב´אני´ - יש תחושת נכאות. יש להניח, על כן, כי לכשתתגברי על ענין ההרגל לדברי מתיקה, ותשני את התנהגות האכילה שלך בכלל - תשתנה תמונת העולם שלך על עצמך. ובאשר לתעסוקה: כדאי להעזר בהכוון תעסוקתי. זהו תהליך ייעוצי קצר מועד, שייתן לך להבין את הדרך למיכסום יכולותייך בתחום התעסוקתי
והערת סיום
לא סתם הגדרתי את תוצאת עודף המשקל כנושא התנהגותי: הרגל לדברי מתיקה, ודפוס של התנהגות אכילה. סביר מאד כי מה שיסייע לך הוא תהליך עבודה פסיכולוגית, ולא רק הסתמכות על חישובי קלוריות ומרכיבי תזונה
האם מגברים מצפים יותר? אני לחוץ ואחותי לא
אני בן 28. אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מתוח וחרד, כי עוד לא הגעתי למשהו ידוע וברור לגבי מה אני רוצה לעשות עם עצמי. הרגשת הלחץ בה אני מצוי עוברת כחוט השני בחיי ומשפיעה על שיגרת יומי. לעומתי, אחותי גדולה ממני בשנה, והיא בסך הכל במצב דומה – ודווקא לורחת את החיים בקלות
לאחר הצבא, במהלך שש השנים האחרונות, טיילתי בחו"ל ועבדתי כמה חודשים בלי רשיון בארה"ב, עד לפני שנה
תשובתי
עם רקע כשלך (צבא, שהות בחו"ל), ועם מוטיבציה כשלך (תחושתך כי צריך כבר לצאת מזה), ועם יכולת תקשורת קולחת כשלך שמתבטאת בניסוח פנייתך - סביר להניח שהאימרה: "כדאי להתחיל מאתמול" מתאימה לך, ומדובר בשינוי ביטחונך העצמי באמצעות תהליך ייעוצי פסיכולוגי. אחותך יודעת שמצבה יתאזן כאשר תתחתן, ומכאן יכולתה לקחת את המצב בצורה קלילה סביר שאתה מצוי במצב הפוך: זוגיות ונישואין הם מה שנראים כמשהו מחייב מאד מצידך – ומכאן תחושת הלחץ
סיוע פסיכולוגי יקח בחשבון את יכולותיך, ויאפשר לך להישיר מבט אל מטלות החיים שלפניך, כשהתעסוקה היא המרכזית. אולי גם המשך לימודים. לשם כך נוצר תהליך ייעוצי של הכוון תעסוקתי. לכשהעניין הזה יסתדר, סביר שתחום הזוגיות ובעתיד משפחה - שכעת נראים רחוקים מהשג יד, ולכן מאיימים למדי – יקבל את הפרופורציה המתאימה והלא מלחיצה
ולסיכום תשובתי: קח בחשבון שיש לך הרבה יכולות והתנסויות, ובהחלט סביר שניתן לסייע לך למצות בעזרתן את הכי טוב שאפשר, כדי להתמודד עם המציאות כאן בארץ
האם יש ילד מוכה
תוך כדי שיחות עם ילדי אחד העובדים במקום עבודתי, הבנתי בצורה חד משמעית כי הם נתונים לאלימות פיזית קשה, והדבר גורם לי לאי שקט רב. איני יודעת מה לעשות, ואינני בטוחה כי התערבותי תתקבל בברכה. אשמח לקבל דעתך בעניין
תשובה
ערנותך מבורכת, ורגישותך מובנת. הרעיון שכולנו ערבים זה לזה, בעיקר בנושאי אלימות כלפי קטינים - הוא נכון וחשוב. החשש שלך לסבך את האם עם האשמת שוא הוא גם כן נכון וחשוב
אנו נמצאים באזור שמצריך רגישות ותבונה
אין לי משהו פסיכולוגי - מקצועי שיכול להאיר את הסבך הרגשי שלך, פרט לתחושות השכל הישר, שאני חולק איתך:
טוב למצוא את הצורה המתאימה לך, כדי לתקשר עם העובד/ת שבו/ה מדובר. המקרה הקל הוא במידה ויש עובדת רווחה במקום עבודתכם. תבררי קודם באופן עקרוני אודות מוכנותה העקרונית להיות מעורבת, יתכן בפנייה כתובה אנונימית, שמסבירה את הרקע. במידה ואין גורם כזה, וזה הרי המצב ברוב המקומות, ראוי למצוא את הדרך לשוחח עם מי שמדובר/ת בו. טוב להתיעץ קודם עם חבר/ה קרוב/ה, במידה ולא את הוא האדם. אם חושת שניכם היא כי אכן ראוי להעלות את הנושא - לכי על זה בדיבור ישיר
האפשרות האחרת היא: לערב גורמי רווחה ברשות המקומית
רוצה התחלה חדשה בחיים: לגור לבד
אני בת 23, כבר שנתיים לאחר הצבא. רוצה לחיות באופן עצמאי מההורים, ולא יכולה. אין לי חברים שאפשר לסמוך עליהם בעניין זה. מי שהיתי מאוהבת בו פגע בי, ומי שמתחיל איתי כעת זה "סתם". אין לי עבודה קבועה, ומעבודות זמניות בד"כ מפטרים אותי עקב חוסר התאמה. איך יוצאים מזה?
תשובה
יש שני תחומי יעוץ פסיכולוגי שיכולים לסייע
הפעילות החברתית שיש לך (ובעצם אין לך) - צריכה להשתנות לסגנון חיים כוללני, שיש בו בילוי חברתי, ספורט, וקירבה אינטימית זוגית או חברתית. יעוץ פסיכולוגי אמור לסייע, בסבירות גבוהה, באמצעות עבודה במקביל: על הזהות האישית, הדימוי האישי וההערכה העצמית - והעצמתם, ועל המיומנויות החברתיות הנדרשות כדי להשתלב בצורה יזמית ואקטיבית בחברת בני גילך (כמו למשל התקשורת המילולית והלא מילולית שלך, ואימון באמצעות דמיון מודרך על סיטואציות חברתיות מורכבות)
התחום השני – זיהוי ההתאמה שלך לכיוון תעסוקתי כלשהו. יש כאלו שאומרים: "אני מוכן/ה לכל עבודה", וזה טוב. אלא שהמציאות האישיותית היא שיש עבודות רבות, כמו טיפול בילדים או בנוער מנותק, או מכירות, או תיוק, או הפעלת מועדונית לקשישים, או נקיון וחדרנות – שממש אינן מתאימות לכל אחד. וקל לנבא את התסכול, כי מי שמוכן ללכת לכל דבר באמת משתדל – אבל ממש אינו מתאים, ואז העניין מתנפץ. טוב יהיה עבורך לעבור הכוון תעסוקתי. זהו תהליך יעוץ קצר מועד, דהיינו כמה מפגשים, שבו "מתבשלת" רשימת תעסוקות שהן יותר מתאימות, ופחות מועדות לכישלון
גם תהליך הכניסה לעבודה הינו קריטי. בהרבה מקומות בחיים יש את העניין של חשיבות הרושם הראשוני, שמתגבש אצל הזולת בזמן קצר יחסית, שלפעמים אורך שניות, לפעמים שעות, ואולי ימים. אין דבר כזה: "מאה ימי חסד". הכניסה לעבודה צריכה להתנהל כמו פרוייקט, שחשיבותו עצומה – וזה חלק מהתהליך היעוצי, שטוב יהיה אם תקחי.
אבחון עצמי של רמת הסתגלות
לאלו שמתקשים (ובעצם זה כולנו ביום כזה או אחר, בסיטואציה כזו או אחרת) - אני מפנה כמה שאלות-תשובות, שיסייעו לאבחון עצמי של המצב האישי. ניתן להעזר בסקירה הזו כאילו ומדובר בשילוט הכוונה על תוואי תנועה ראשי, שנותן כיוון לעבר הדרכים שכדאי לנקוט בהן, להקלה או לפתרון המצוקה הלוחצת
בהנחה כי הנך כעת במצב של מתח:
1. האם יש לך הסטוריה רפואית-פסיכיאטרית שמחריפה את תחושת המתח?
אם כן, לא כדאי להמר. מצבי לחץ פשוטים יכולים לשמש כגרוי שיעורר ויסחוף לחרדת יתר, ומכאן לחוסר איזון רגשי. מומלץ להקדים תרופה למכה. טיפול תרופתי אמור לסייע, בשילוב ליווי פסיכולוגי או פסיכותרפויטי.
2. האם יש תחושה של העדר ביטחון עצמי בהתמודדות עם מצבים לוחצים?
אם כן, לא כדאי להמציא את הגלגל לבד. מומלץ להוועץ עם חברים מייד כשיש ארוע לוחץ, או להשתלב בקבוצת תמיכה, או להתחיל טיפול פסיכולוגי פרטני ואח´כ לחבור לקבוצה מתאימה. תהליכי העצמה אישית, שהם ארוכי טווח, יהיו החיסון האופטימלי. ספורט, כמובן, הוא דבר בריא, ובמצב שכזה - ממש חיוני.
3. האם תחושת המתח קשורה להעדר עניין בנושא, או לשחיקה שלך מהנושא?
אם כן, כדאי להודות שהחיים אינם פיקניק, אבל יש בהם מידה רבה של ברירה ובחירה. צריך לנסות לשנות תפקיד/מטלה/שהות במצב המסוים הזה. מומלץ להעזר בעין ואוזן ´זרים´ כדי לקבל יעוץ
אובייקטיבי. כשמדובר בקריירה שלך – אולי הגיע הזמן לשינוי? כשמדובר בחיי המשפחה או הזוגיות - אולי גם כאן מתבקש שינוי כלשהו?
4. האם מדובר במתח עקב פחד מכישלון, לאור חוויות דומות בעבר?
הצלחה קודמת מגמדת את הקושי, וכישלון קודם מעצים אותו. אינשטיין אמר שהכל יחסי. הפסיכולוג יאמר שבהסטוריה יש הרבה מהעתיד. אם יש מי מאיתנו שלא חווה דבר שכזה – שיקום! מצב שנתפס כלוחץ ומעורר מתח על רקע של כשל בעבר בנסיבות דומות – מצביע על הצורך להתכונן בצורה אחרת מאשר בעבר. להכנה שכזו יש צורות רבות ומגוונות.
כשמדובר בתלמידים שפוחדים מבחינות, נכשלים סדרתיים בבחינות נהיגה, ממאני מפגשי בליינדייט, מפוטרים שנרתעים מחיפוש עבודה, וכו´ – יש צורך באסטרטגיות למידה שעוד לא נוסו.
5. כשמדובר בכאלו שנמנעים ממפגשים שהסתיימו בעבר בעימותים אישיים (בין בני זוג, צוות עבודה, וכו´) - צריך להתכונן ´אחרת´ באמצעות סיגול דרכים חדשות לניהול מו´מ ותקשורת בינאישית. מדובר, למשל, באימון באסרטיביות, ולחילופין, באימון בדרכי תגובה לא אלימות, לא ´סוגרות´ ולא מניפולטיביות.
6 . האם מדובר במתח עקב נסיבות שלא בשליטתנו (פיגועים, תאונות טייס, וכו´)?
כאן יש מקום רב ליעוץ פסיכולוגי שמבנה מחדש את הסיטואציה בצורה שמאפשרת איזשהו מרחב תימרון והחלטה, או דרגה מסויימת של שליטה בכל אחד (או מרבית) מהתהליכים החזויים.
7. מה תרומת הפסיכולוגיה כשמדובר בטיפול בלחץ ובחרדות?
טכניקות שבאות מהפסיכולוגיה ההתנהגותנית מסייעות בהקהיית הפחדים ובהתחלה מחודשת של נסיונות הדרגתיים ומבוקרים. הדוגמה לכך הם אלו שסובלים מחרדת טיסות, בושה ואלם כשמגיע תורם לדבר בקהל, ותחושת טישטוש ועילפון בנסיעה באוטובוס מלא באנשים.
טראומות קשות, שגרמו להתנהגות נמנעת, או אפילו לסיוטים ונכות משתקת של ממש - נעזרות ע´י גישות פסיכודינמיות, באמצעות הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכוטראפיה, כולל היפנוזה.
הסתגלות המשפחה לימי משבר
מנהיגות אישית, ומנהיגות הורית בשעות קשות:
מה זה? מה זה יעשה?
ראשית, הנה פרוש פשוט למונח מורכב:
מנהיגות זה לדעת לאן צריך ללכת, ולדעת גם לתת הנחיות איך לעשות את זה.
כלומר: להיות מסוגל להסתכל רחוק ולקבוע כיוון, ובו-זמנית להיות עם הרגליים על הקרקע, ולדעת מה קורה כעת לידך.
אז בואו ונראה מה לדברים הללו, ולמצבנו, לאור המציאות בשטחים, ולאור האפשרות למלחמה טוטלית באזור –
מנהיגות משפחתית:
זו היכולת לקבוע כיוון כללי לאורח חיינו וחיי המשפחה, שבו נרצה לתמוך, ושאותו נקווה להשיג. לאחר מכן – זו ההחלטה לעשות משהו פרקטי בעניין, ולהשפיע על שאר בני המשפחה כדי שכולם יזוזו בכיוון מותאם.
ובתקופה הנוכחית, פרוש הדברים הוא שצריך, בו זמנית, גם להמשיך את חיינו כרגיל, נניח: לתכנן את התקציב לטיול הפסח הבא, לבנות תהליכי לימוד נכונים לבגרויות, להכין את הפתעת יום ההולדת של הסבתא, וכו´…וגם להיות מאד ענייניים בהכנות לתקופה לא שגרתית, דהיינו להערך למתקפת וירוסים וגאזים, בדיוק לפי ההוראות (ואפרופו מנהיגות: הנה דוגמה למחלת העדר מנהיגות בצמרת, ושיכחת הכלל של דוגמה אישית: קראנו כולנו בעיתוני סוף השבוע ששר הביטחון אמר שהוא לא יודע אם יש לו מסכה...).
מנהיגות הורית:
זו היכולת לקבוע כי הילדים ימשיכו בשיגרת חייהם, כולל לימודים, משחקים, יציאה לבילויים, וכו´ - גם בתקופה הנוכחית הרוגשת עקב אתרעות מפיגועים או לוחמה מתקרבת. במילים אחרות: לתת לילדים להמשיך ולשלוט בחייהם!
ויחד עם זאת, מנהיגות הורית פרושה: שקובעים לילדים, בהתאם לגילאים שלהם, כללי ´כן ו´לא´ לגבי ניידות, מיקום המקומות בהם אפשר או א אפשר לשהות, תרגולות של מצבי חירום, נוהל עידכונים ע´י תקשורת הדדית, וכו´. במילים אחרות: כן להיות בשליטה!
האם זה סותר?
נראה שכן, אבל למעשה לא. מנהיגות זה להיות קשוב לרחשי כולם, אבל להתוות את הכיוון הראוי.
איך להיות פופולריים - חלק א´
משהו על תהליכי התחברות
השבוע וגם עוד פעמיים-שלוש, אתן ממה שאני מייעץ לכאלו שרוצים להגביר את הקשרים החברתיים שלהם.
שלב ראשון: ´התנאים המוקדמים´
לפני שאנו פונים החוצה, אל האנשים והקבוצות שאנו רוצים להשתייך אליהם, כדאי להתבונן פנימה, אל עצמנו:
- יש לבחון את הסגנונות הקודמים והקדומים של הקשרים החברתיים שהכרנו וחווינו. אם היתה לנו
ילדות, או שהות קבוצתית בבגרות, או זוגיות עם הרבה מצבי נטישה, אכזבה, התעמרות – כדאי
לקחת בחשבון שאנחנו דומים לפרי שרקוב מבפנים, ומקרין לסביבתו ריח באוש וטעם קלוקל כבר
מההתחלה. לא כדאי לנסות ולהתחבר במצב התחלתי שכזה, כדי לא להקלע לכשל צפוי נוסף.
כדאי קודם לעבור תהליכים שקרויים במקומותנו: ´הפקת לקחים´ .
או: ´העצמה אישית´, או ´טיפול נפשי עקב טראומה מתמשכת´ .
- קרוב לנ´ל, אבל שונה, הוא עניין האישיות: אם יש בך דאגנות יתר, ביישנות חריפה, קמצנות (לא
דווקא בכסף. מדובר גם בחוסר נכונות לנדיבות בהתיחסות אוהדת ומפרגנת), אגוצנטריות,
הערכה עצמית נמוכה – כדאי למצוא את התהליך המתאים לך לשינוי עצמי. זה יכול להיות
באמצעות סדנת מודעות עצמית, השענות על שורשים דתיים או פילוסופיים, או סתם פסיכולוג מבין
עניין.
- אחרון חביב, הוא (ואנא על תשליכו עלי בוץ שאני רווי דעות קדומות): המראה האישי. כן, אין מה
לעשות. בני אדם הנם חיות חברתיות, דהיינו קודם חיות, ואחר כך יצורים חברתיים. והחיות עובדות
טוב טוב עם העיניים, האוזניים וחוש הריח. כדי להתקבל ללהקה, נצטרך לעבור את מבחן החושים,
עוד בטרם פתחנו את פינו או את מגירת התארים שלנו. בקיצור: ענייני דיאטה, הגיינה,
וכו´ - הנם גם חלק מתנאי הפתיחה.
ובפעם הבאה: על מה שיכול לסייע לנו להיות מתקבל ומקובל בחברה.
איך להיות פופולריים - חלק ב´
להיות מועיל. נקודה.
עוד משהו על תהליכי התחברות:
ב פרק הראשון של ´איך להיות פופולריים´ סיפרתי על התנאים המוקדמים שצריך להתיחס אליהם לפני שמתחילים בסדרת פעילויות ומאמצים כדי לקדם ולשפר את הקשרים החברתיים שלנו.
הצעתי שנתבונן אל (על) עצמנו, ונסדיר ´תנאי פתיחה´, במצבים הבאים: א. אם היתה לנו הסטוריה של נטישות, אכזבות, וכו´ ב. אם יש לנו אישיות עם דפוסים בולטים של בישנות, חשדנות ואגוצנטריות. ג. אם יש במראה ובהופעה שלנו משהו בעייתי.
כעת ניתן להתחיל בפעילויות שיכולות לסייע לנו להיות פופולריים, דהיינו מתקבל ומקובל בחברה.
מעשה ראשון: לתת מענה לכמיהה לבהירות -
האם יש מישהו שאנו רוצים בחברתו ויש לו אי-בהירות, שאלות, תחום עניין שהוא/היא מתלבט/ת לגביו? האם נוכל אנחנו לתת לו/ה מידע טוב בנושא? כדאי לנסות! כולנו בני אדם, ולכן יש לכל אחד חכמת חיים ייחודית.
מעשה שני: לסייע בתועלת מוחשית -
האם יש לאותו אדם שנרצה בחברתו איזה צורך כלשהו, שיש סיכוי שיכול לקבל מאיתנו? נסו לתת! ובטח שלא התכוונתי רק לתמיכה כספית.
מעשה שלישי: תתחלקו בזוהר -
האם אנחנו אנשים ´חשובים´, שאחרים, שנחשבים חשובים עוד יותר, מרבים להיות לידנו? אם כן, הזמינו את מי שתרצו בחברתו/ה! הרחיבו את המעגל, ותנו גם לו/ה להיות בכיף הזה.
מעשה רביעי: שפת גוף שאחרים אוהבים -
למדו את עצמכם להתנועע ולהניע פנים, ידיים, כתפיים וכו´ – כך שיתנו פירגון, הבעות תודה, הקשבה. עמדו לפני הראי, ועשו זאת ללא שום קולות. תשארו שם עד שתהיו בטוחים שהאחרים יבינו!
ואחרון חביב, אבל הכרחי: להתאמץ כפול אם אנחנו ´שונים´ -
או קיי. אין מה לעשות. אתם ´שונים´. זה אומר שצריך להתאמץ כפל כפליים בכיוון של לסקרן את זה/ו שאנחנו רוצים בקירבתו/ה. לסקרן זה אומר להיות מעניין. אתם נשארים ´שונים´, אבל הופכים את החיסרון ליתרון. זה אומר: להיות יחודי במה שנציע במפגש איתו/ה.
איך להיות פופולריים - חלק ג´
להסתייע בערוצי תקשורת: מילוליים, וגם לא מילוליים
בפרק הראשון הצעתי שנתבונן אל (על) עצמנו, ונסדיר ´תנאי פתיחה´ להתחברות, אם היתה לנו הסטוריה של נטישות, אכזבות, וכו´; אם יש לנו אישיות עם דפוסים בולטים של בישנות, חשדנות ואגוצנטריות; אם יש במראה ובהופעה שלנו משהו בעייתי. סיכמתי, שכדאי להוועץ באיש מקצוע במקרים שכאלו.
בפרק השני הצעתי פעילויות שיכולות לסייע לנו להיות מתקבל ומקובל בחברה: א. לתת עיצה או רעיונות משלנו. כולנו בני אדם, ולכן יש לכל אחד חכמת חיים ייחודית. ב. לתת משהו שימושי. לא מדובר בכסף. לפעמים זה אפילו לשלוח מכתב ולחסוך את זמנו של האחר. ג. לשתף בדברים הנעימים שקורים לנו. ד. להיות מגוונים ונעימים עם שפת הגוף. העיניים והחיוך יעשו הרבה! ה. להיות מסקרנים ומעניינים. לא שבלוניים.
והפעם על ענייני תקשורת בינאישית:
1. לדבר עם רגש (טון מתחלף, שיראה התעניינות), ולהקפיד לדבר על רגשות. כן: רגשות שלך, ולא של זה שלידך. את העובדות כדאי לסכם בשתי שורות. את ´האמת שלך´, כדאי לפרט במשפטים שמתחילים ככה:
… ואהבתי / לא אהבתי את זה…
...הייתי / לא הייתי במצב הפתעה…
...הרגשתי שהצלחתי / לא הצלחתי… וכו´ וכו´.
2. לדעת לדבר בלי מילים: עם הגוף, וגם בשתיקות. הראי הוא מקום מצויין להתאמן בדבר הזה. דברו לעצמכם כאילו וזה מי שלידכם, ואז נסו להחזיר אמירה ללא מילים. תנו לעיניים, לכתפיים, לידיים, ללשירי הצוואר לעשות את שלהם. תתבוננו בעצמכם במראה, ואל תפסיקו את התרגיל עד שיהיה לכם נעים לראות את מה שקורה שם.
3. לנהל את הזמן נכון, דהיינו בפרופורציה של 30% לדבר, והשאר, כן: 70% - להאזין. ולא לשכוח גם להקשיב, תוך כדי האזנה.
4. לבדוק את ההקשבה: האם היא למי שאיתך, או לעצמך?
חייבים לעצור מדי פעם, לחזור על מה ששומעים, ולשאול: האם אכן זה כך וכך? האם שמעתי, או שנדמה לי ששמעתי, או שרציתי לשמוע?
5. ואחרון חביב, הוא עניין הסיומת: האם פירגנת מספיק עד כה? תמיד כדאי להניח שלא, כדי לסיים במשהו מפרגן.
העצמה אישית ע´י משוב עצמי
יומן למידה להתפתחות עצמית
מה זה?
יומן הלמידה הוא כלי למשוב עצמי - התבוננות בעצמך כמו במראה, וגם בך פנימה, כמו בבדיקה רפואית עם מצלמה זעירה.
אפשר לאמץ את הכלי הזה בכל גיל, נניח מגיל ארבע עד שמונים וארבע!
למה זה?
יומן הלמידה משמש אותך להערכת טיב התהליכים שעברת במהלך תקופה (יום, שבוע, חודש, וכו´). זהו כלי הערכה עצמית, שיסייע לך להבין האם עשית דברים משמעותיים לעצמך בתקופה שבה מדובר, ומה הכיוון של ההתפתחות העצמית שכדאי לך לאמץ מכאן והלאה.
איך זה נעשה?
ביומני הלמידה ניתן להתבטא באמצעים מגוונים, כמו: כתיבה, ציור, פיסול, משחק תפקידים, ריקוד ועוד.
להלן דוגמאות של שאלות עצמיות, שעליהן כדאי להשיב, ביומן הלמידה:
מה למדתי היום, השבוע, החודש?
מה לקחתי כמשהו ממש חדש לי?
אילו נושאים ורעיונות מרכזיים העסיקו אותי?
מה ביצעתי בצורה טובה?
במה התקשיתי?
מה בלבל אותי?
במה אני זקוק לעזרה?
במה אני זקוק ללימוד נוסף?
על מה הייתי רוצה לדעת יותר?
על מה אני אעבוד בהמשך?
על פסיכולוגיה והקשר לבריאות טובה
משהו על אושר
ומשהו על כושר
פסיכולוגיה היא מדע הנפש. היא גם מדע ההתנהגות. אז מה הקשר בין הנפש וההתנהגות שלנו ובין אריכות ימים ובריאות?
משהו על אושר:
ראשית, נלך אל תחומי העושר והאושר. העשירים חולים פחות, אבל המאושרים בריאים יותר. כלומר: אדם עם תחושת השג, נינוחות ביחס לעצמו ולחייו, יחסי קירבה עם בן/ת זוג ומשפחה – הוא מאושר, ועוצמת החוסן הגופני שלו גבוהה.
מחקרים על קהילות עם לכידות חברתית ומשפחתית הראו שיש שם פחות תחלואה, וממצאים ממחקרים על זיקנה שמרופדת בעשייה, חיברות ותמיכה משפחתית - הראו דברים דומים.
יוצא מכך כי כדאי למצוא את הדרכים כדי שהנפש תהיה שמחה, רגועה, ומסופקת - והנה אנחנו בשדה הפסיכולוגיה.
פרויד, בראשית המאה העשרים, הציע להגיע לכך ע´י מיצוי תרבותי של מאוויים ויצרים אישיים. מרביתנו דבקים עד היום במה שהציע מאסלאו, באמצע המאה: צריך להגיע לאיזון נפשי ע´י מימוש צרכים פסיכולוגיים שכוללים לא רק מיניות ואבטחת השרידות שלנו, אלא גם יציבות וביטחון, חיברות והשתיכות, הערכה והוקרה, והאפשרות להגשים את שאיפות ה´אני´.
משהו על כושר:
נפש בריאה צריכה להיות בגוף בריא, כך קבעו מייסדי אגודת הספורט ´מכבי´, כאשר הציעו לעם היהודי לצאת מידי פעם מאוהלה של תורה ולעשות קצת התעמלות. הרפואה של היום יודעת שמערכת החיסון הגופנית מגיעה למיטבה אצל אלו שלהם פעילות גופנית רציפה, וגם תזונה נכונה. במקום הט´שולנט של שבת בצהריים, והקוסקוס עם המופלטה – צריך להרבות בירקות ופירות (כולל שמן שמופק מהם), להמעיט עם בשר, לצמצם עד למינימום סוכר ומלח, ולהכחיד צריכת אלכוהול, טבק וכו´.
והנה שוב הגענו לפסיכולוגיה, והפעם לפן ההתנהגותי ולא הנפשי.
שינוי התנהגות, כמו הקדשת זמנים להתעמלות סדירה, וכמו מעבר לתפריט מזון חדש יכול להעזר רבות בטכניקות שנמצאו יעילות במחקרים פסיכולוגיים.
את משמעותה של החבורה והפסיכולוגיה הקבוצתית בשינוי תפריט מזון – הראה קורט לוין כבר בתקופת מלחמת העולם, כאשר סייע לאמריקה לעבור מבשר בקר לבשר תרנגולות, באמצעות דרכי שיכנוע ופרסומות שהתבססו על תהליך קבוצתי ומשפחתי. גם אנחנו בחיי היום יום צריכים להתחבר למשהו קבוצתי, כשברצוננו לערוך תפנית משמעותית בהרגלים שלנו. ולכן: עדיף להגיע להחלטות על שינוי בפעילות גופנית או על אימוץ תפריט מסויים בפורום זוגי, משפחתי, בקבוצת חברים, וכו´ – מאשר לבד.
עניין נוסף הוא השימור וההתקבעות בהרגל החדש. הפסיכולוגיה ההתנהגותנית, שמלמדת שימוש נכון בחיזוקים ובסנקציות – מאד תסייע. בחיי היום יום של כולנו זה אומר שתנו לעצמכם ציונים על האופן בו אתם מתקדמים לקראת המטרות שהצבתם. זה אומר שתכינו צ´ופרים, כדי להריע לעצמכם על התקדמות. תמנו גם את מי שיעקוץ וימרר את חייכם, אם אתם לא בדרך הנכונה…
אני רעה למשפחתי ולעצמי. האם השתגעתי?
יש לי ´מצבי רוח´ כלפי בן זוגי והילדים, וחוסר חשק כללי לראות אותם. ואפילו (לפעמים) – מחשבות שטוב למות. האם זו השחיקה בנישואין או שאני בעלת נטיה אובדנית? למי לפנות?
תשובה
הפסיכולוג החברתי (כמוני) עוסק בדיכאון מצבי כאשר הוא תוצר של האינטראקציה עם הסביבה החברתית והתפקודית, דהיינו:
- תחושת עוינות או נטייה לאפתיות כלפי מישהו
קרוב ומשמעותי,
- שינוי שלילי חריף במצב הרוח,
- הסתגרות ומיעוט פעילויות, בהשוואה לשיגרה,
- חוסר אמונה ב´עצמי´,
- וויתור על הרצון לחפש את חדוות החיים –
כאשר כל התסמינים הללו מופיעים עקב ארועים מלחצים נסיבתיים (טראומה, אבל, זוגיות ומיניות מאכזבת, גרושין, נכות, לחץ תעסוקתי, אבטלה, כשל לימודי, וכו´).
הפסיכולוג הקליני עוסק בדיכאון מתמשך, שלפעמים מייצר נטייה להסתגרות, תחושות ניכור ואפתיות כלפי אנשים משמעותיים, וגם נטייה אובדנית - מהסוג שנצפה כתנועה גלית (באה והולכת) לאורך שנות החיים של האדם שבו מדובר, ללא הקשר חיצוני ´ברור´, דהיינו מה שנובע מקונפליקטים אישיותיים.
כאשר תחושות הנכאות (מלנכוליה), הדיכאון והאובדנות הנן משהו שהאדם ´חי את זה´ כל הזמן, ובעוצמות גבוהות - צריך להעזר בטיפול פסיכולוגי שמשולב בטיפול תרופתי (פסיכיאטרי).
פטירת הורה: הלם משתק וגם צו תנועה קדימה
אני בת 32, רווקה. לפני פחות משלושה חודשים נפטרה אימי האהובה מסרטן לאחר התמודדות של קרוב לשנתיים. אני ישנה מעט מאוד, שינה מקוטעת רצופת סיוטים…אני עייפה רוב הזמן, חסרת אנרגיה חיות ושמחה, ונטולת כל חשק לעשות משהו. כל דבר דורש ממני מאמץ אדיר ואני כמובן בוכה המון.
אשמח אם תייעץ לי מה לעשות.
תשובה
את נמצאת בתקופה שבו, במקביל, עליך לעבד את האובדן, וגם להערך לחיי זוגיות ועבודה כחלק משגרת חייך.
טבעי שארוע של אובדן הורה יכניס אותנו להלם. טבעי גם שהדבר הזה עצמו יהיה משהו מדרבן עבורנו: כעת אנחנו ´ילדים גדולים´ באמת. בוא ונראה לעצמנו מה אנחנו שווים. כאשר פטירת הורה מייצרת רק את ההלם, וכשזה נמשך זמן ניכר - טוב וחשוב להסתייע בעזרה מפסיכולוג.
ובמקרה שלך:
התהליך הפסיכולוגי יכול בעצמו להיות כפול: פסיכודינמי - במטרה לברר את הקשיים שלך לניתוק הקשר ההורי, והתנהגותני במשולב עם קוגניטיבי - כדי לסייע לך לאמץ מטרות ויעדים מאד ברורים לגבי התנהלות חברתית ותעסוקתית שמתאימה לגילך.
יש להניח כי במידת הצורך, אם התפקוד היום יומי הנוכחי הנו ממש מינימלי, הפסיכולוג/ית ישלב פסיכיאטר במאמץ הטיפולי, בתרופות נוגדות דיכאון. אבל: כל עוד התפקוד הנו ´קשה אבל עדיין קיים´, עדיף להסתמך על כוחותייך שלך ולחזק זאת, וככל שאפשר ללא תרופות.
יצירתיות מסייעת בהסתגלות חברתית
אנחנו בחו´ל, מטעמי פרנסה. בעלי עמוס וטרוד, ומרבה בנסיעות. אני עם שני ילדים קטנים, בקושי מסתדרת עם השפה, מרגישה חנוקה, וקרובה להשתגע. אם נחזור לארץ, בעלי יגיע פעם בחודש, וזה גם יצור את המתחים שלו. האם יש משהו שיקל?
תשובה -
אכן, המצב של להיות בארץ זרה, ובתנאים שיוצרים נתק עם הבעל - הוא בהחלט מתיש, מאכזב, ומייצר את הקושי הנפשי של העדר הסתגלות.
לא תמיד ניתן לשנות את המצב, אבל הסיוע להסתגלות אינו בהכרח מתבטל בשל כך. קורה שמצבי מצוקה דוחפים לפתרונות לא שגרתיים, , דהיינו יצירתיים, ואנסה להציע כאן כמה:
1. עניין העברית ושפת המקום: במקום להיות בעמדת נחיתות, נסי להפוך את היוצרות. פרסמי מודעה במקומות קהילתיים, כולל כנסיות, שבו תציעי ללמד את העברית. יש הפתעות בעניין, כשנפגשים באנשים מאד מעניינים, שרוצים ללמוד את העברית מטעמים ציוניים או דתיים, או אינטלקטואליים. החברה שתייצרי תפתח לך אופקים חדשים.
2. הילדים שבהשגחתך: יכולים להיות לא רק שלך. אספי עוד 2-3 ילדים, ותזכי לא רק למעט פרנסה, אלא להכרות עם ההורים שלהם, ובעיקר למקור בלתי נדלה של עניין לילדים שלך.
3. הנסיעות המרובות של בעלך יכולות להיות בחלק מהזמן, לחלק מהמקומות – טיול מאלף. אם אתם בראש של קראוונים - יש מקומות בהם ניתן להחנות קראוון באזור שאינו מרוחק מתחנת רכבת, ואז הבעל חוזר בשעות נורמליות למשפחה. יש מוטלים לא יקרים, ואז העניין נהייה יותר עירוני, ופחות ´משוגע´.
4. אחרון חביב: הקשר היעוצי – פסיכולוגי. הרבה פעמים קורה שתהליכי הסתגלות כרוכים בליווי פסיכולוגי מקצועי. היעוץ האינטרנטי הנו פתרון מצויין, ולא יקר, באופן יחסי. לא מדובר בפניות חד פעמיות, אל ביעוץ מתמשך, באמצעות המייל או הוידאו-צ´אט.
