שאלות ומאמרים על הסתגלות חברתית וצמיחה אישית
אני בסדר, אבל הפוטנציאל החברתי לא
הנני נשואה + 3, חיה באושר עם בעלי ומשפחתי. הבעיה שמטרידה אותי מ א ו ד הינה: למרות שאני יכולה להגדיר את עצמי כאדם פתוח, נעים וחברותי, מרבית מערכות היחסים שאני מנסה לפתח, נגמרות לאחר תקופה מסוימת. הגעתי למצב שבו אני פשוט פוחדת לפתח מערכות יחסים עם אנשים (חברתיות כמובן), כי הרי זה כמו תסריט שחוזר על עצמו כל פעם מחדש - בהתחלה הכל נחמד ואחרי כמה זמן --- נגמר
הייתי מעוניינת מאוד מאוד לבדוק פעם אחת ובצורה יסודית: מהו שורש הבעיה שמונע ממני לפתח מערכות יחסים חברתיות ולטווח ארוך ? האם תוכל לעזור לי
תשובתי
ראשית, כדאי שתבדקי את מצבך החברתי, באמצעות השוואה קצרה עם 2-4 אחרים שדומים לך: עד כמה את שונה מהם? כמה חברים טובים יש להם, בממוצע, לעומתך? מה אורך שנות חיי הקשרים הללו, לעומת שלך? לפעמים צריך לשאול איך זה אצל השכנים, כדי להרגיש טוב בבית…
לאחר מכן תוכלי להעזר במי שמכיר אותך ואת הדמויות שהתרחקת מהן לאורך ההסטוריה שלך: קחי מהאדם השלישי מעין חוות דעת על מה שקרה, ועל מה ולמה הקשרים שהיו - התפוגגו. גם לך יש מה להוסיף בהבט ההסטורי הזה, אם כי טוב שהוא ייעשה קודם ע"י אדם שלישי
ואחרון חביב, אם תראי שמשהו ברשימת התכונות האישיותיות הבאה אכן מעורר אצלך צלצול אזהרה ואזעקה - פני לתהליך פסיכולוגי מקצועי של שיפור התקשורת הבינאישית
1. האם מידת המופנמות או המוחצנות Extraversion- Introversion אצלך - קיצונית
2. האם מידת הנעימות Agreeableness שלך קיצונית (לטוב ולרע)
3. האם האחריות והמצפוניות Conscientiousness שלך, ביחס לחברייך - נמוכה
4. האם היציבות הרגשית Emotional stability שלך, במגעייך החברתיים, נמוכה
5. האם הפתיחות לחוויות Openness to Experience , במשותף עם חברים/ות - הינה קיצונית (מעט מדי או הרבה מדי)
אני קשוב יותר מדי לאמא שלי
אני בן 21, סטודנט, עובד בעבודה מכובדת ומוערכת. אני בן יחיד והורי גרושים מזה כ-14 שנה. אני מרגיש כל הזמן שלא משנה מה אני עושה - אני לא מרצה את אימי. בין אם זה בהצטיינות בעבודה, בלימודים, בעזרה בבית, בעזרה במשפחה - תמיד היא משדרת את התחושה הזו. והכי בעייתי זה ההערות שלה על החברה שלי: למה היא עזבה את העבודה הזו, למה היא לא עושה כך ולמה היא לא עושה כך... חשוב לציין שאימי אישה טובה ונדיבה, שתמיד עזרה לי בכל בעיה, אבל בכל זאת: אני צריך להיות עצמאי, וזה לא הולך לי איתה
תשובתי
עניינך כעת נשמע ´לא אידאלי´, וצריך לזכור שמדובר בגיל צעיר יחסית, וככל שארועי החיים יזמנו בעיות ודילמות, כך סביר לצפות שהמתח ביניכם יגדל, ואף ישבש מערכות יחסים של זוגיות, הורות, לימודים, וכו´ – שתפתח. במילים אחרות: טוב שאתה מרגיש שיש צורך להתערב בנעשבה כבר כעת, משהו כמו הקדמת תרופה למכה
פרשנות אחת, טבעית – היא הרצון של אימך לגונן ולהיטיב ככל האפשר, עקב חששה כי נפגעת ושילמת מחיר כבד עקב הגרושין הרצון לפצות אותך באמצעות מנה גדושה של תשומת לב, או עיצה, או הדרכה – הנו טבעי. תפיסת ההתנהגות שלה על הרקע הזה יכולה להניב פיתרון לבעייתך באמצעות דיבור בוגר איתה, שיציע לה להתבונן על התנסויות ואפילו טעויות שעליך לעשות לבדך בחיים – כאל חלק מחינוך נכון ומיטיב
פרשנות שניה למסכת הארועים מצריכה להתבונן אל אישיותה של אימך, ולהניח שהיא מהסוג הדומיננטי, הדאגן, והמלא רגשות אשם. מכיוון שלא היא הפונה אלי, הרי לא היא שצריך להמשיך להתבונן בה, אלא אליך: עד כמה אישיותך שלך הינה
עצמאית, בעלת יכולת לקבלת החלטות, וכו´. לאור מה שסיפרת על עצמך (לימודים, עבודה, קשר זוגי) – סביר להניח כי יש לך הרבה ממה שנחוץ, וכי כנראה ונדרש לך רק חיזוק קל. תקרא לזה ´תהליך פסיכולוגי של העצמה אישית´. תוכל לקרוא על כך
האף בעייתי
אני בת 14, ומבחינה חברתית מקובלת, ויש לי הרבה חברים וחברות, אבל: כשיש לי ריב עם איזה ילד אז הוא ישר אומר לי אף ארוך ... וכל מיני דברים הקשורים לאף שלי ... וכל מה שקשור לאף, בסוף לפעמים מזכירים אותי
ואני מאוד מאוד נעלבת מזה, ואז בא לי לבכות. וגם מרוב שאומרים לי אף ארוך, אז אני בשיעור בבית ספר מסתירה את עצמי, כדי שלא מישהו יסתכל עלי ויראה שיש לי אף ארוך, כי כולם אומרים לי כך !!! לא יודעת מה לעשות. תעזור לי ....
תשובתי
יש סיפור ילדים על אפרוחים ששחו באגם, ואחד מהם היה לא כל כך נאה כמו כולם, וגם הוא, כמוך, סבל מה ´צחוקים´ כלפיו והנה לאחר תקופה, כשכולם גדלו קצת, האפרוח הזה נהיה הברבור הכי יפה, בעוד שהשאר נשארו ´סתם´ ברווזים.
ומה שרציתי לאמר, שאת נמצאת בתקופת גיל ההתבגרות, וכל מבנה הגוף משתנה, וכל הפרופורציות של הידיים, והפנים, והאוזניים, והכל - כולל האף, משתנים.
מי שנראה יפה כילד, לא ממש בטוח שיראה יפה כמבוגר! מי שלא נראה יפה כילד, בהחלט יכול להראות יפה כמבוגר…
ואם בכל זאת תרגישי משהו בעייתי עם האף, במהלך השנים הבאות, לאחר שתגדלי והפנים יקבלו את המבנה הקבוע שלהם - ניתוח פשוט יחסית, שאינו מי יודע מה יקר או מסובך, יפתור את הבעיה. אבל תמיד תזכרי שהסיפור על הברווזון המכוער, שנהיה הברבור היפה - יכול להיות גם הסיפור שלך.
סופגת, שותקת, ואפילו מתנצלת…
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני לוקחת דברים קשה מדי וללב מדי. זה מגיע למצבים בהם אם מישהו זורק לי מילה לא מחמיאה, אני יכולה לאבד את הבלנס שלי לכל היום, או יותר מזה. מידי פעם כאשר בעבודה אומרים לי משהו, ואני נפגעת מזה, אז אני פשוט משתתקת מבפנים, ורק חושבת על איזה אדם רע אני, שגרמתי להם להרים את הקול, או להילחץ או להתעצבן. אני פשוט שותקת לגמרי, כדי שחלילה מצבם לא יהיה גרוע יותר.
תשובתי:
רמת הביטחון העצמי אינה דבר שפעם נקבעה, ותמיד נשארת באותה עוצמה. נכון שיש כאן ענייני תורשה, וגם חינוך מהבית - וכדי לנחם אותך שאת לא ממש הכי גרועה, כדאי שתסתכלי אחורה לדור ההורים, ותתענייני כיצד היתה אמך כילדה, וכיצד גידלה אותך. אם את דומה לרבים אחרים, הניבוי שלי הוא, שתכונת הביישנות ונטילת האשמה העצמית - היא משהו שרץ בסביבתך המשפחתית לאורך השנים. יוצא מכך שזו לא את הבעייתית האמיתית! אלא: ה-ה-הבעיה היא ההשפעות המוקדמות ודרכי החינוך שהיו בחייך.
ההיבט ההיסטורי הזה מותיר אותך עם האפשרות לקחת את עצמך בידיים, ולשנות את תכונת האופי הזאת. אין לי ספק כי 1. כניסה לתקופת התנסות נכונה, יחד עם 2. בחינה פסיכולוגית של מהלך חייך הנוכחיים – מאפשרים תקופת ´חיים חדשים´, שיטביעו חותם חדש באישיותך.
לא סתם ציינתי את עניין ´תקופת ההתנסות´ כראשון, כי לפני שנכנסים וצוללים לעיון ודיון בחייך עד כה, טוב יהיה אם תצברי מספר סביר של התנסויות שבהם תוכלי להיווכח ביכולת שלך לבטא את עצמך – מבלי להיכנס לעימות, או חלילה, לתחושות אשם. זוהי מהותה של האסטרטיביות: היכולת שלך להיות עומדת על דעתך, במקרים שככה נראה לך נכון. חכי עד שאתן הרצאה בעניין - ובואי לשמוע ולהשמיע!
אשמתי, בגדתי, רימיתי וגנבתי דעת…
חשובה לי מאד דעתם של אחרים עלי, ולכן - סיגלתי לעצמי מיומנות בלשקר, או יותר נכון להוסיף תבלינים על עצמי (לדוגמא, מספרת על לימודי הגבוהים וגורמת לאנשים לחשוב שאני מצטיינת למרות שהייתי סטודנטית רגילה לחלוטין). אני מאד אוהבת את בן זוגי ובגלל ההתנהגויות השקריות שלי לו, היחסים בינינו מחמירים מיום ליום. האם אני ´שקרנית פתולוגית´? מה ניתן לעשות עם בעיה כזו
תשובתי:
המונח ´שקרן פתלוגי´ הוא קשה מדי, לדעתי, כי אינך מרמה אחרים כדי להביאם לקנות או למכור לך או ממך מה שלא התכוונו אלא, כדברייך - מדובר בהילה יפה מהמציאות, שאת נוטה לייצר ולהתכסות בה
כולנו צריכים הערכה, אהבה, וכו´, כך שאת אינך שונה בזה, אלא בדרך הלא מציאותית שאת הולכת בה, כדי לקבל זאת
הנה כמה מילים של ´בית מרקחת´ כדיאגנוזה: ´קונפליקט בין תפיסת הדימוי העצמי ובין הדימוי עצמי האידאלי´. אם ההגדרה נראית גם לך, תוכלי לחבור בקלות יחסית למהלך בריא של העצמה אישית, והסדרת היחסים הבינאישיים שלך - לכיוון שבו תוכלי להתפתח, ולהיות יותר נינוחה עם מיצוי הפוטנציאל שלך. שילוב של עבודה פסיכולוגית אישית, תהליכים סדנאיים, וקריאת ספרות בתחום ההעצמה האישית - היא הדרך הנאותה לעבור בשלום מהעולם הדמיוני המזויף - לעולם הראלי
איך לפתוח דף חברתי חדש
אני בחורה בת 24, ולבד כבר 4 שנים. מאז הצבא אני לא מצליחה לפתח קשרים. איך מוצאים? מה עושים
תשובתי
קשרים חברתיים הנם תוצר של הטייה גינטית (לרובנו הגדול נטייה של חיה חברתית), תפיסת עולם אידאולוגית ותרבותית (מה מותר ומה אסור, ועם מי להתחבר ועם מי לא), ומיומנויות (כיצד להופיע, מה לאמר, ומה לתקשר)
הטבע ברא את רובנו הגדול עם הנטיה המולדת ההתחלתית לחפש את האחרים שדומים לנו, וההסטוריה האישית שלך, של חיים תקינים והתבגרות במסלול תקין, כולל הצבא - מראה שאת בעלת תכונות כאלו, כך שבאופן עקרוני מצבך כבר טוב
ולגבי ההמשך: סיוע מקצועי של כמה חודשים ספורים אמור להקפיץ אותך כיתה
פעמים רבות מצאתי שתפיסת העולם היא משהו מאד מגביל בהקשר החברתי: אנשים בגילך נמנעו מללכת למקומות מסוימים למרות שהיתה הזדמנות, או ללכת לבד, או להכיר באמצעות האינטרנט, וכו´ וכו´. תפיסת העולם הנה מגבילה גם בנוגע לאיך מתחילים קשרים: מי היוזם, מהן דרכי יצירת הקשר, וכו´. מנסיוני המקצועי ראיתי שהמהפך הרעיוני הזה הנו קריטי, ולמרות שהסיכוי גדול שהוא יווצר במסגרת התהליך היעוצי, יש לקחת בחשבון שמשקעי התרבות והנורמות שאימצנו במהלך החיים הנם כבדי משקל, כך שדרוש זמן סביר להתנעת ההתנהגות שלנו למסלול שיש בו חיים עם אינטראקציה חברתית חדשה
המיומנויות הנדרשות, החל מהביגוד ודרך צורות ההתבטאות, וכלה בכללי "כן" ו"לא" של מפגשים אישיים ואינטימיים - נראים לפעמים משהו סבוך ובלתי אפשרי, אבל בסך הכל זו מעין שפה חדשה, שיחסית קל לקלוט אותה, כי היא מסתמכת על כללי תחביר טבעיים ואפילו מוכרים. הקשר המקצועי מקנה לך תחליף להדרכה והנחיה של "אח/ות בוגר/ת", והעניין מצריך שבועות בודדים עד שמרבית הנועצים מרגישים שעברו את השלב הקשה - בדומה למה שקורה בלימוד רכיבת אופניים או נהיגה ברכב
לעבור מחרדה לנינוחות
לפני כחודשיים גיליתי שיש לי וירוס שמועבר ביחסי מין. הרופא שסיפר לי על הוירוס אמר שמהיום והלאה אצטרך להשתמש בקונדום בכדי לא להעביר את הוירוס ורופא אחר (מומחה לרפואת נשים וצואר הרחם) טען שאין לי כלל מה לחשוש, כי ל -40-75% מהאוכלוסיה יש את הוירוס,] ושאני פשוט צריכה להיות במעקב. אני בת 32, ולמרות שהיו לי רק שלושה בחורים בסה"כ, מערכת זוגית וסקס חשובים לי מאוד, ומאז שנאמר לי על הוירוס אני ממש בחרדה
תשובתי
בעידן המודרני יש להרבה דברים טובים אפשרות ליצור גם דברים גרועים: מכוניות יוצרות סיכון לתאונות, מטוסים יוצרים סיכוי להיות טילים מונחתים על מבנים, סכיני מטבח מאפשרים לגברים מופרעים לרצוח את ילדיהם, וכו´. כך גם לגבי יחסים מיניים הסיכון להדבקות קיים.
המידה בה נייחס משקל לסיכונים, והאופן בו נברר את אמצעי המניעה לסיכונים הללו - יכולים לשמש כמשהו מאבחן למידת האיזון הנפשי שלנו. כך למשל, אם לא נצא לנסיעה בכביש לפני שוידאנו שאין שם מכוניות אחרות, ושהמכונית שלנו ממוגנת, ושאנו חובשים קסדת מגן בנוסף לחגורת הבטיחות - יש להניח שיגידו עלינו שאיננו מאוזנים ביחס לפחד להקלע לתאונה.
את פונה לגבי מה שמוכר לרפואה כשולי מבחינת הסיכון, אבל אצלך מייצר מינון גבוה של חרדה, ביחס למה שקורה למרבית האוכלוסיה – ולכן טוב שתטפלי בעניין בכלי העבודה הפסיכולוגיים המקובלים. עוד ניתן לראות מפנייתך שיצירת קשר בכלל, אינה פשוטה לך, ויש להניח שכדאי להסתייע בהרחבת המיומנויות החברתיות שקשורות בכך. סביר גם להניח שככל שתרגישי משיכה ונינוחות לגבי קשרים עם גברים, מידת החרדה שלך לגבי ההשלכות מהמיניות איתם -תרד.
השכנים החדשים
יש לנו שכנים יחסית חדשים, שהם זוג צעיר + 2 , ובזמן האחרון אנו שומעים מדי לילה מריבות, צעקות ואלימות פיזית ומילולית ביניהם. לא בטוח שאם נזמין משטרה, זה יעזור, וכנראה שיביא לסכסוך איתנו. מה עושים
תשובתי
תשובההפסיכולוגיה החברתית עוסקת ביחסי הפרט עם סביבתו האנושית, ושכנים הם חלק מהעניין. התהיות שאת שואל (א) על מידת המעורבות והחדירה טריטוריה הפרטית של הזולת, (ב) על העמדה המוסרית וההתנהגותית שנפתח כלפי מה שקורה אצל הזולת
הנושאים האלו בהחלט קשורים לאופן בו אנחנו מארגנים את חיינו במסגרות קהילתיות (ובית משותף הנו ´קהילה´ לכל דבר) עניינים שכאלו נותנים לנו הזדמנות
לתהות על עצמנו, על הערכים שלנו, על דרכי קבלת החלטות, על התנהגות במצבי לחץ, וכו´ – וזה מה שנקרא: להביט על עצמנו במראה
ולעניננו
ניתן לראות כאן מספר תגובות, ש"יושבות" על הרצף של יצירת קירבה, לעומת ריחוק, מהמשפחה הזו. זה גם תלוי במה את יותר מתעניינת: בהפסקת הרעש, או במניעת דברים קשים אצלם. טוב יהיה לערב עוד שכנים, ולטכס יחד עיצה.
אם תרצו להדק את הקשרים ביניכם, כמו שלפעמים מקובל בין שכנים סמוכים, הרי לא חסרות פעילויות למציאת מכנה משותףביניכם כמבוגרים, או בין הילדים. תוך כדי קירבה, ניתן בהחלט לדבר ולהשאיר דברים פתוחים ע"י שאלות ישירות או עקיפות. הקירבה גם יוצרת התיחסות, וזו בלבד יכולה למתן את הקולות המפריעים: הזכרי באלו שמדברים בקול רם בסלולרי באוטובוס. זה אפשרי, כל עוד אין קירבה בין האנשים. אפילו להעיר שהקולות מפחידים את הילדים - יכול להיות משהו סביר.
אם הריחוק הוא מה שנוח לכם, בהחלט אפשר לערב גורמי רווחה, ואפשר גם להשאיר מכתב אנונימי כאילו מכמה דיירי הבית שמתריע על הרעש אבל גם מציע למשפחה לפנות לגורמי הרווחה בעצמם, ואפשר להגיע להצבת שלטים מטעם ועד הבית על ´הקפדה על השקט´ בשעות כאלו וכאלו, וכו´.
שאלה על פוסט-טראומה
אני יודעת שעקב תאונה, אני בתסמונת פוסט-טראומה. יש לי חוסר שינה, חוסר תאבון, רצון למות. שאלתי: האם ניתן להתגבר על תופעת הפוסט-טראומה? איך ניתן לקיים קשר זוגי חדש עם מישהו? האם אני צריכה לספר לו את מה שעובר עלי, ושאני סובלת מפוסט-טראומה
תשובה -
דרכן של טראומות להיות משפיעות. נקודה. השפעה יכולה להיות חיובית, כמו במקרה של נקיטת דרך חיים חדשה, הגעה לתובנות, וכו´. היא יכולה להיות שלילית, כמו במקרה שלך. כללית, בישראל של אחרי השואה התכנסו מאות אלפים של שורדי טראומה, ורובם ניהלו את חייהם ברוח החיובית שהיזכרתי - וזה סימן שאפשר לנהל חיים תקינים למרות הטראומה. מאות אלפי הפצועים במלחמות ובתאונות השונות - מראים כי אצל רובם הגדול השיקום בהחלט אפשרי.
מומלץ שתסתייעי בפסיכולוג/ית בצורה מקצועית, וחלק מהעניין יהיה גם התהליך של מציאת בן זוג, וניהול היחסים. אין אפשרות ליעץ באופן אנונימי לשאלתך מה לספר או בכלל לא, ובאיזה שלב כן, ומתי עוד לא.
בטחון עצמי: נולד או נרכש
אני בן 28. אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מתוח וחרד. הרגשת הלחץ בה אני
מצוי עוברת כחוט השני בחיי ומשפיעה על שיגרת יומי
מעט מידע עלי: אני בוגר תיכון אבל לא סיימתי בגרויות. שירתתי ביחידה קרבית, ואני עושה מילואים כמו כולם, ובמהלך שש השנים האחרונות גם טיילתי בחו´ל ועבדתי כמה חודשים בלי רשיון בארה´ב, עד לפני שנה. ההסטוריה שלי (שהיא ´כמו כולם´ לא מחזקת אותי בעניין הבטחון העצמי, ואת היכולת לעמוד איתן ורגוע מול החיים.
האם התחושה הזו היא שלי ואיתי לעוד הרבה שנים או שניתן להיחלץ ממצב זה, אבל לא ע´י טיפול
בכדורים.
תשובה
סביר מאד, לאור הרקע שנתת, שמירב הסיכויים שמדובר במצב שאינו תורשתי
עם רקע כשלך (תיכון, היחידה הצבאית, שהות בחו´ל), ועם מוטיבציה כשלך (תחושתך כי צריך כבר לצאת מזה), ועם יכולת תקשורת קולחת כשלך שמתבטאת בניסוח פנייתך - סביר להניח שהאימרה: ´כדאי להתחיל מאתמול´ מתאימה לך, ומדובר בשינוי בטחונך העצמי באמצעות תהליך ייעוצי פסיכולוגי.
סיוע כזה יקח בחשבון את יכולותיך, ויאפשר לך להיישיר מבט אל מטלות החיים שלפניך: תעסוקה, אולי המשך לימודים, זוגיות ובעתיד משפחה - שכעת נראים רחוקים מהשג יד, ולכן מאיימים למדי.
יש לך הרבה יכולות והתנסויות, וצריך לסייע לך למצות בעזרתן את הכי טוב שאפשר.
חוסר ביטחון שגורם לבדידות
בעייתי היא בקשרים שלי עם אנשים מסביבי, וגם קושי רציני ביצירת קשרים עם בני המין השני. אני בת 36. אני לא מסוגלת להיות עצמי בחברת אנשים (מלבד האנשים הקרובים ביותר אלי, משפחתי, חברותי הטובות). יש בי פחד סמוי שאנשים לא יתרשמו ממני כפי שאני מרגישה שראוי שיתרשמו, ואני לא אוכל לעמוד בזה. הפחד לדעתי מבוסס על רשמים ראשונים לא טובים שעשיתי על אנשים. ומסקנה זאת אני מסיקה מהחוסר העניין היחסי שאנשים מגלים בי בהתחלה. כשאני מנסה להיות יותר ´אני´, זה כמובן לא מצליח כי אני מתוחה מידי ושוקלת כל דבר שאני אומרת 10 פעמים.
איך אני יוצאת מהמעגל הזה (פידבקים שליליים ואז חוסר בטחון שמביא עוד פידבקים שליליים) ? כתוצאה מהבעיה לא היה לי מעולם קשר עם בחורים
תשובתי היא
אכן הרבה רגישות ותובנה יש בך! את מבחינה במצבך, יודעת מה קורה איתך, איך את ´מפספסת´ - וזה הרבה! הרבה, כי לא מעט קושי ומאמץ צריכים רבים אחרים כדי להגיע לרמת מודעות כה טובה כשלך.
אשר למענה שיהווה קצה חוט לפתרון: עניין הדימוי העצמי, דהיינו העצמת הביטחון ב´אני´ שלך - מקורו כנראה בשילוב שבין החלק התורשתי שבאישיותך, והחלק שמעוצב ע´י התנסויות ומשובים (שלך על עצמך, ושל האחרים עליך).
החלק שמושפע מההתנסויות צריך, לדעתי, להיות מחוזק באמצעות שני דברים: האחד, הוא קשר אישי עם איש/ת מקצוע בתחום הפסיכולוגי - שיבנה יחד איתך תהליך הדרגתי של התרחשויות חברתיות שמתאימות לך מבחינת הסיכוי להצליח בהם כשתקחי בהם חלק, ובמקביל, הדבר השני: הצטרפות למסגרת של סדנה, שבה נפגשים אנשים במצבך עם מנחה מיומן, ומפתחים את המיומנויות החברתיות שלהם.
מהי אגוצנטריות? מדוע היא בעייתית
מתי היא מופיעה
תשובה
אגוצנטריות היא התכונה לראות את הדברים מזוית מבט אישית-סוביקטיבית
ילדים בני 3-5 עסוקים בד´כ בשלהם, עם מעט אינטראקציות שמראות התחשבות
הדדית. זה נורמלי
אצל מבוגרים מצפים שתהיה תובנה ורגישות, בו-זמנית, לצרכים שלך אבל גם
למה שהזולת צריך. אגוצנטריות בגיל מבוגר הנה בעיתית, כי היא תכונה
שמתנגשת עם היכולת להיות חברותי.
איך להתיחס לבדידות של הבן, שהוא בגיל 24
הילד כבר לא ילד
עד כמה ההורים צריכים להיות מעורבים
שאלה
הבן שלי , בן 24, היה מאד קשור לכלב שנפטר לפני חודשיים. מאז הוא מדוכא. מה ניתן לעשות
תשובה
ראשית, משהו כללי על כך שגילאי הלאחר צבא/הודו, וכו´ - יכולים להיות מאד מתוסכלים. עידן המסגרות הקבועות, כמו בי´ס וצבא - חלף. כך גם עידן המשימות שיש בהן הדרכה וגיבוי, כמו הבחינות בביה´ס והמטלות תחת עינו של המפקד/ת. התקופה שבה אדם צריך למצוא כיוון שיממש את עצמו – יכולה בהחלט להיות מלחיצה. בנוסף לכך, יש את ה´משימה´ החברתית של מציאת פרטנר לחיים, וזה מכניס שוב משימות מלחיצות, אכזבות, כשלים חברתיים ומיניים, וכו´.
וכעת כמה רעיונות לעשייה
כנראה ויש לנצל את עניין האבל המתמשך - לסיוע להרחבת הקשר שלכם עם הבן. טוב יהיה אם תתעניינו במעגלים החברתיים שלו, בהצלחותיו או קשייו בפעילות שבה עסוק, ותנסו להציע את הסיוע שלכם בשיפור שיראה לו מתאים.
יתכן ועניין הכיוון הלימודי או התעסוקתי יכול להיות יותר מקודם בעזרתכם, באמצעות מפגש שתיזמו עם חברים שלכם.
ואחרון חביב: בגיל הזה אין טעם שאתם תנסו למצוא לו חברים, אבל אם הוא מתקשה, אז טוב תעשו אם תעודדו אותו לקחת סיוע פסיכולוגי. זה בהחלט פעילות הולמת של הורים.
למה הבנאדם משקר
קרוב משפחתי בן 25, רווק ועובד בעבודות מזדמנות. הוא לא מפסיק לשקר בקשר לכל דבר. למשל: כשיצא עם מישהי חמודה סיפר לה שיש לו אחות קטנה (כלמעשה הוא הכי קטן). לפני כמה ימים הוא כתב אי מייל לבעלה של אותה אחות וביקש הלוואה גדולה כי הוא מתחתן. שכשהוא הוביל מתים באמבולנס פרטי, הוא שם על עצמו סטטוסקופ.. שיחשבו... ? בעלי "שטף" אותו על השקרים האלה אבל אנחנו חוששים שזה לא הסוף... כל פעם הוא בא עם שקר אחר. מה לדעתך הסיבה ואיך אפשר לעצור זאת?
תשובתי
לא צריך להכניס את הפתולוגיה, אם אין לכם ידע שאכן התופעה נמשכת שנים
אפשר להבין את מה שקורה כתגובה לקויה על רקע נסיבתי, דהיינו לא פתלוגי: הוא יודע שבמצבים מסוימים (בחורות, קהל לקוחות, מצב פיננסי) אין לו מה להציע מבחינת סטטוס, ולכן מזייף/משקר, כדי להידמות לאחרים. בל נשכח כי התופעה של השוואה חברתית משמשת לכולנו מנגנון מניע רב עוצמה.
מוטב לחזק את ה´אני´ האישיותי או התעסוקתי, מאשר להכות בו ללא רחם. תוכלו למצוא באתר שלי כתבות רבות על התהליכים הללו, שהתממשו פעמים רבות אצל נועצים שלי, בתהליך יעוצי של חודשים לא רבים.
מבולבל ומסוגר – לאחר טיול עולמי
לפני שבוע וחצי חזרתי מטיול שנמשך כשנה וחצי. מאז החזרה אני לא ממש מנסה להפגש או לשוחח עם החברים שלי. כמו כן אני מרגיש שאני מתרחק ומתבודד, גם מהמשפחה. משהו בפנים גורם לי להיות מצוברח, מדוכדך, נגאטיבי ואולי גם נזעם - מאחר וכמעט כל פעם שמישהו פונה אלי - גם משפחה, אני מרגיש מן צורך עז להתפרץ אליו או חוסר סובלנות
אני לא ממש מאושר מהחזרה שלי, מצב רוחי החל להתקדר כבר בשבועות האחרונים של הטיול. אני מרגיש חסר מוטיבציה וקצת שאולי הלכתי לאיבוד בשבועות האחרונים
